בכל לילה כשאני הולכת לישון, אני עוצמת את עיניי לחושך מסוים
ופותחת את עיניי ומוצאת את עצמי בחושך אחר. חושך אשר הרבה יותר
גרוע מהחושך הפיזי שבני האדם נפגשים בו ברגעים מסוימים בחייהם.

אני פוגשת חושך שקט, חושך מאיים, חושך משתק. אני מתמודדת איתו
כל לילה ומדי פעם כשיורדת לי רמת הסוכר בדם. כשהכל עוצר,
והמקום והזמן מאבדים את עצמם והכל פשוט עומד וקיים. החושך שלי
הוא מקום מאוד רגוע לעיתים אך לעיתים מאוד סוער, לא נגמר ועם
זאת לא מתחיל, החושך שלי הוא הכלא הפרטי שלי והעולם האינסופי
שלי. ובכל לילה אני פוגשת אותו ובכל לילה אני מגיעה למקום אחר
ומגלה עוד פינה בחושך שלא הכרתי, עוד שקט שלא שמעתי.
לעיתים החושך חשוך יותר ולעיתים פחות. ולעיתים דבר אינו משתנה.
ולעיתים זה בלתי נסבל, החושך הזה, ואני מרגישה שאני בורחת
מחושך אל חושך אל חושך, וברגעים מסוימים זה כבר לא משנה אם
העיינים שלי עצומות או לא. לפעמים אני רוצה לצרוח או לברוח,
ולפעמים אני פשוט רוצה להתכרבל בתוך עצמי בתוך הפינה שלי
ולשתוק, ולשמוע את כל העולם עוצר ושותק יחד איתי בתוך החושך
שלי, ולשמוע איך הזמן עובר וכדור הארץ מסתובב וכוכבים נופלים
ותינוקות נולדים. ולהקשיב, באמת להקשיב לדברים הבאמת חשובים,
הדברים שנאבדים לנו בחושך של עצמנו, איש איש בחושך שלו. וכל
אחד מאיתנו שוקע לו בחושך באיטיות, חלקנו נאבקים בכך, חלקנו
כבר אדישים לכך וחלקנו מעדיפים לא להיות מודעים לכך. לזרום. לא
לחשוב על הדברים האלה. לא להקשות על החיים. לא לחשוב על המוות.

מישהו אי פעם הבין שהחיים הם לא ההיפך מהמוות? לידה היא ההיפך
מהמוות. לחיים אין היפך.
אני כבר יודעת מה יהיה לי כתוב על הקבר. וזה לא מכיוון שאני
בנאדם עגמומי או מלנכולי. זה בגלל שאני ריאליסטית ואולי טיפה
יותר יצירתית משאר האנשים. אני יודעת מה אני רוצה שיהיה כתוב
לי על המצבה לא בגלל שאני חושבת על זה כל דקה, אלא מכיוון שאני
חושבת על מה שאני רוצה להשאיר מאחור, על המורשת שלי. על השורה
התחתונה שתיאמר עליי בסוף היום. ולכן, עד שייסגר עליי המסך,
בכל לילה, בסוף כל יום, אני מתרגלת. מתרגלת את המפגש שלי עם
החושך. לפעמים הוא מנצח אותי, לפעמים אני אותו ולפעמים שנינו
פשוט שם. וזה התרגול שלי, ההתמודדות שלי, ההכנה שלי או כמו
שאתם יכולים לקרוא לזה, הטירונות שלי. אני מתמודדת עם החושך
כדי שכשהאור יגיע אני אדע להעריך אותו וכשבסופו של דבר, החושך
האינסופי יגיע אני גם לא אפחד ממנו.
פעם כשהייתי בחושך חשבתי שאולי אני החושך של החושך שלי, כמו
שהחושך שלי הוא החושך שלי. אולי הוא מפחד ממני באותה מידה שאני
מפחדת ממנו. האם חושך יכול לפחד? אחרי הכל הוא נמצא עם עצמו כל
הזמן.

בכל לילה כשאני הולכת לישון, אני עוצמת את עיניי לחושך מסוים
ופותחת את עיניי ומוצאת את עצמי בחושך אחר. ולפעמים זה ממש
כיף, להיות עם החושך שלי. לפעמים החושך בחיים שלי כל כך חזק
שאני חייבת לברוח אל החושך שלי. ולפעמים בחושך שלי אני רואה את
האור היחידי שבאמת שם.

בכל לילה כשאני הולכת לישון, אני עוצמת את עיניי לחושך מסוים
ופותחת את עיניי ומוצאת את עצמי בחושך אחר. כולנו. כל אחד עם
החושך שלו. והחושך הזה הוא כל כך גדול, כל כך לא נגמר, כל כך
עצום עד שייתכן, רק ייתכן שהחושך הוא אמיתי. אני לא יודעת אם
הוא אמיתי או לא. אני לא בטוחה שזה משנה לי. אבל בין חושך
לחושך, בין רגעים קשים לרגעים קשים יותר, לבין מאבקים נוראים
לטרגדיות עצומות יותר אני מוצאת את הרגעים שנוצצים ככוכבים
בשביל הזהב (החלב) בשמי הלילה. הכוכבים המיוחדים האלה שרואים
פעם באלפי שנים. ואחד מהם נופל ואני מבקשת משאלה והכוכבים שלי
נעלמים. וזו חוויה עצומה. וכל פעם שאני מבקשת משאלה כוכב אחד
נופל ואני ממשיכה הלאה. ובין חושך לחושך, מצב הכוכבים שלי
משתנה, מספר הכוכבים שלי משתנה, צורת הכוכבים שלי משתנה. ובין
חושך לחושך אני מאבדת עוד כוכב ועוד כוכב כתנאי לכל משאלה
ומשאלה. בזכות הכוכבים שלי אני זוכה להעריך ולהגשים את המשאלות
שלי ובזכות החושך שלי אני זוכה להעריך את הכוכבים שלי. ועד
שהכוכב האחרון שלי ייפול, אני עדיין אהיה פה.