קראתי לו אור.
בחודש התשיעי הרהרתי בזה המון, ולבסוף החלטתי לא לאמץ אותו
קרוב ללבי, כמו שרב האמהות עושות מספר שניות לאחר שפרי בטנן
יצא לאוויר העולם. מביטות בו באהבה, מריחות את עורו הרך, חשות
את פעימות ליבו מתמזגות עם פעימות ליבן.
לבקש מהמיילדת לקחת אותו מייד לחדר התינוקות. אפילו לא להראות
לי אותו בחטף. לא להרגיש אותו, לא להרגיש בכלל. כך החלטתי,
והייתי שלמה עם ההחלטה. זאת היתה ההחלטה הנכונה, השקולה,
ההגיונית. ואני אדם רציונלי.

קראתי לו אור.
הוא היה כל-כך יפה ושלו ומתוק ותמים. לפת את אצבעי בידו בבטחה
ונרדם. טומן את כל מאודו באצבעי. בי. באמא שלו.
א-ני  א-מא  ש-לו.
אבל אני רציתי רק לרגע, רק לשניה אחת לוודא שהוא חי ונושם,
ומיד להחזיר אותו למיילדת, מיד.
ופתאום... רק הוא ואני בחדר. המיילדת נעלמה, ואיתה הרופא
והצוות. רק אני והוא, וכל השאר לא חשוב, לא קיים. רק שנינו
בעולם.
הלוואי שנישאר כך לנצח, חשבתי. אבל אז המיילדת חזרה ולקחה
אותו. וברגע שניתק ממני, החושך ירד על חיי.

קראתי לו אור.
הוא צריך להיות בן חמש עכשיו. משחק בארגז החול, בועט בכדורגל,
גולש במגלשה.
ממהר להחזיק בידה לפני מעבר חציה, מצייר עבורה ציור של שמיים
ושמש ופרחים ובית, נושק לה לילה טוב, אוכל מתבשיליה.
שמח וודאי, על כל מה שיש לו, כל מה שהעניקה לו בחמש שנותיו, לא
מודע שיכול היה להיות אחרת. הכל טבעי לו, ברור ומובן.
האם זוכר הוא את אצבעי ? זאת שלפת בעוצמה, בשלווה, בבטחה
השמורה לקשר המיוחד שבין אם לבנה ?

קראתי לו אור.
נשבעתי לעצמי לעולם לא להתערב בחייו.
השגחתי עליו מרחוק. ידעתי שהוא נאהב ואוהב, ולא חסר דבר.
הרשיתי לעצמי לחגוג את כל ימי ההולדת שלו, להיזכר ולו לכמה
רגעים, בידו החמה אוחזת את אצבעי.
מצאתי את עצמי תוהה מדי פעם בפעם, כיצד היו מתגלגלים חיי לולא
נכנעתי לצו הלב, לו מנעתי מן המיילדת להניחו על חזי.
וידעתי. ידעתי שעשיתי את ההחלטה הנכונה.