תן למחשבות לרוץ חופשי, תתבונן ותרשום. אל תנקוט בשום פעולה
מודעת מלבד הכתיבה. עזוב כל שיפוט או דעה כאשר אתה רושם את
המילים על הדף. גם על השיפוט האסתטי תוותר ומהר, כי אין בו רק
שיקולי יופי הכתיבה, הוא מחביא תחת כנפיו חומות אחרות החוסות
בצילו המוגן. ואל תחפש מקומות להסתתר בהם עכשיו. ספר רק את
שעיניך רואות כשאתה משקיף על מקומות המחבוא כמו תיאור נופים.
'כנס פנימה עכשיו.

כמו מרגל אני שולח אותך אל היקום הפנימי, ספר לי פרטים על
המחבוא ההוא שבו החבאת את המראות שראית כשאימא נפלה בסלון.
קודם כל את המראות עצמם, ורק לאחר שתתאמן ותרגיש בטוח
במיומנותך לרשום אותם על הדף תוסיף רגשות שקבורים שם ליד.
תתייחס לזה כאילו אתה מלחין שיר, קודם מסיימים לעבוד עם כלי
אחד ורק אז מוסיפים את זה שבא אחריו. ואי אפשר לכתוב את הכל
במקביל. אל תיתן לאי-היכולת המובנית הזאת במוח האנושי להוליך
אותך שולל ולנטוע בך ייאוש.

אל תתייאש מן המובן מאליו, ואל תתפתה לחשוב שאתה מאבד לתמיד את
כל שלא כתבת מיד. כמו הכישרון, גם הרגשות שמסתתרים במחבוא לא
יברחו מכלאן. הן יחכו לך תמיד, כמו תמיד, כמו עכשיו. ואפילו
לאחר שתתבונן ותרשום הם אינם מבטיחים להיחלץ מכלאן, להפך.
וודאית היא הידיעה שיישארו בתוכך לעד. החלום שניתן למחוק את
רישומם של זיכרונות מכאיבים רק ע"י התמודדות ישירה איתם הוא
ילדותי ושגוי. אבל אפשר גם אפשר להעביר אותם ממקומם המוסתר
למשכנם החדש, שממנו כוחם הרע אינו יכול לך עוד.

כשאימא נופלת אני נעמד על רגליי, עוזב ברגע את המשחק שעל רצפת
הסלון. עיניי מסתובבות לאחור, מתבוננות בה ושוקעות אל עצמן.
אני נופל ממד אחד עמוק יותר ובונה את הבור שמאוחר יותר יקבל את
השם הכללי דיכאון. מבלי להתעכב על התוקף הרפואי של הגדרת
הדיכאון, מהו הדיכאון שאתה רואה בתוכי? מהו החלק הזה ביקום
הפנימי שאני מכנה דיכאון?

מאחורי המילה, מתייצבות שורות שורות של מילים שנשארו בפנים ולא
הצליחו לצאת מהפה. אימא, זה מפחיד. אבא, תסביר לי מה קורה
לאימא. אחים שלי, אתה מכירים את זה גם? ואם כל זה נורמלי, האם
כך מתרחש אצל כל הילדים בבית אחה"צ?
לא הייתי צריך להמתין עד בגרות כדי לדעת שאצל כל שאר הילדים
המצב הוא אחר, הבדידות הזכירה לי שוב ושוב שיש אצלי משהו שונה
מכולם. אך בגרות הביאה איתה בשורה חדשה, יכולת להתמודד עם כל
המשמעות והנופך של המפגש עם אנשים אחרים. הניגוד הזה שבין בתים
אחרים לביתי שלי, אינו חשוב כשלעצמו, אבל הוא הכלי הראשון
שבעזרתו מוסט האור ונשפך על מקומות המסתור. על מילים שעומדות
כאן בתור כבר שנים ומחכות שאפתח את הפה.

באמת שאיני יודע כיצד, אבל ברגע זה עלתה בי המחשבה שאולי אקרא
את כל זה לפסיכולוג, מרגע זה ואילך הוא נוכח בכתיבה. ככה זה
כשמקלפים את הקליפות, אתם מתכופפים כדי להציץ בתוך מחבוא אחד,
סליק בתודעה, ואז במקרה אתם פוזלים לצדדים ומגלים דברים נוספים
השוכנים במעמקים. ואם אתה כבר בוהה במקום המחבוא החדש, ספר לי
מה אתה רואה שם? מה מאיים עליי בפסיכולוג הצופה לכאורה. זרוק
אסוציאציות חופשי על המילה פסיכולוג ואל תתיימר להבין.

בן אדם שהוא זר, והוא נוגע בי במקומות ששיוועו עד עכשיו לאהבת
אשה. כישלונן מהדהד בזמן השיחה עם הזר המושלם. משכשלו במשימתן
להיחשף בפני אשה אוהבת, משכשלו לאפשר לך להיות נאהב ולאהוב,
התחולל כאן משבר אמיתי. אני יכול לומר שבאזור התחוללה פעם
רעידת אדמה. אתה מרגיש בוודאי רעידות קטנטנות שהגיעו ממעמקים
אליך כמו הדים של גלי קול נמוכים. כעת אני כאן ואני אנסה לספר
לך ככל שאספיק לפני שאכנע לשינה. רעידת האדמה שהתחוללה כאן באה
בשני גלים. פעם אחת כשגלית עזבה ופעם שניה לאחר מספר שנים
כשהלכת מליטל, מובס.

אני רואה כאן צער על הניסיון שכשל ועל שלא נותרה בידיך ברירה
אלא ללכת בדרך שאין בה תקווה חד-משמעית, אלא רק סימן שאלה
שמכריע בין מוות וחיים. אני חושב שזה בדיוק הדבר שמאיים עליך
כשאתה חושב על הפסיכולוג, אתה פוחד מהצומת האחרונה, הצומת
האכזרית שבין כישלון או הצלחת הטיפול. אולי זאת שאלה שעליך
לשאול את עצמך, מהם כישלון והצלחה של הטיפול בעיניך ומה הקשר
בינם לבין הצומת האחרונה שממנה אתה נרתע כמו מאש. יש כל מיני
החלטות בחיים שמעמידות אותך בצומת, מה ללמוד, איפה לגור, איך
אתה מרגיש לגבי ליטל, האם אתה רוצה לחזור, האם אתה רואה את
עצמך חזק או חלש, ויש את הצומת האחרונה. במה תבחר כשתגיע לשם.


אני יכול לומר לך בביטחון שמאחורי המילים כישלון או הצלחה של
הטיפול מסתתרת חרדה. מקומות שיש בהם מורסות ודם, ואינני מתכוון
לומר זאת בלשון ציורית אלא ממש כך, מורסות על העור הפנימי.
עזוב לרגע את תפיסת העור כפי שהיא מוכרת לך תמיד. עצום את עניך
ותן לעור להמשיך למקומות שבהם אינך יכול לראות אותו אם עיניך
פקוחות. ועם זאת הוא ממשי שם בדיוק באותה מידה. זהו העור
הפנימי ויש בו אזורים חלקים ויש בו פצעים מוגלתיים. עצום את
העיניים ותתבונן פנימה, היקום הפנימי ממשי בדיוק כמו זה שבחוץ,
הנח לחשש מן השיגעון ותכיר את עצמך. אני כאן אתך תמיד.