גבר בן שלושים ואחת ששוכב במיטתו, בבית אימו
ביום חמישי לפנות ערב,
מנסה לישון אבל מצליח רק לחשוב במקום זה -
על מה הוא חושב?
אלו דברים טריוויאליים, לא מדובר בהשראה,
הוא מנסה לישון, האיש הזה,
כי עוד מעט הוא יצטרך לקום
וללכת לעבוד, בלילה, וכבר יש יום אחד די ארוך מאחוריו.
"וזה חורף", הוא חושב לעצמו וגם שיאים הרהורים נוגים
לערבי החורף
והרהורים נוגים מדוע?
הוא לא יודע בדיוק, הוא מעדיף לעצום את המח
ולתת לזרמי החשמל הזעירים להסתדר במבנה מעצמם,
ועד שזה יקרה
הוא מצטנף עוד קצת אל תוך השמיכה, בלי לדמיין שהיא רחם,
ובלי לחשוב על הרחם החסר האחר,
זה שלא מביא את הילדים שאין לו,
שהרי הוא שוכב בבית אימו, וזה יום חמישי,
ועוד מעט הוא הולך לעבוד.
וגם הוא לא רוצה ליפול לקלישאות חורפיות,
ובכל זאת
היעדר האהבה - כאידיאה וכגוף חם לצידו - מצער אותו,
כמה זה מוזר, הרי הוא כבר התרגל לכל כך הרבה -
לכל כך מעט, קשוח, כאילו מסתפק בידידותו האנליטית של האני
המנתח,
את האני החווה.
ומה על האני המנסה לישון, ומה על האני המנסה לשים לוט על פני
כל הדברים שצריך, מה עם הלאות,
"אלף שנים של שינה לא יעשו אותך רענן" הוא מנסה
לנחם את עצמו, ומחייך, קצת, בחושך,
תמיד הוא מנסה לנחם את עצמו בפילוסופיה
כשהצורך לקום מבין השמיכות
דוחק, והשעונים מצלצלים, והמנועים נדלקים, והנשים מתאפרות,
וכל דרכי העולם מביטות בו
"ילד לך ישר".
זה לא זה, והשינה לא תבוא וצריך לקום, והוא קם, והוא קם,
והוא קם והוא מרגיש יותר עירני ממה שהוא באמת, הוא כבר מכיר
את הדרכים בהן הגוף שלו משקר לו
והוא קם, מתלבש, סוגר מאחוריו את הדלת
ויורד במדרגות -  
יוצא אל הלילה החורפי, לעבוד.