השמים השחירו
ביום שהשמש נפלה,
האפלה נחה על הארץ
כשמיכה שחורה עבה.
הים געש,
האדמה רעדה,
כל זה ביום הנורא
ביום שהשמש נפלה.

הלילה הפך ניצחי
ביום שהשמש נפלה,
וחושך מצרים
שרר בכל פינה.
העולם אז הגיע לקיצו
ביום שהשמש נפלה,
בבום גדול ושאון תותחים
למימי האוקינוס צנחה.

הזמן עמד אז מלכת,
הכל נשתתקו באימה,
כשהשמש נפלה,
ברגע קצר שהרגיש כשנה,
עמוק לתוך הימה.

השמש אז דעכה לאיטה
ואדים עלו מן הים הרותח,
והשמים זהרו באור יקרות,
בתכלת, פז ואדום,
וגשם ירד קולח.

הגלים התנפצו
בעוצמה ובזעם
על חופים בכל בעולם.
האדמה רעדה,
ההרים נפלו
ולבה כסתה את כולם.

ואחרי הרעש
באה דממה.

מין דממה כזו שכואבת לשמוע
שצורמת לאוזני כל,
אף אדם לא פצח פיו,
אף ציפור לא זמרה,
אף כלב לא נבח, וחתול לא ילל,
ועכבר לא צייץ, ופיל באפו לא חילל.
וסוס לא צהל, ופרה לא געתה,
וגם הכבשה לא פעתה.
והאריה לא שאג, והנמר לא נהם,
הכל עמדו דומם.
והגמל לא נאק, והחמור לא נער,
וגם הדגים לא דברו את דבורם המוזר.
רק השקט שרר בכל פינה,
ואיש לא ראה,
ואיש לא שמע,
כי איש לא נשאר
אחרי שהשמש נפלה.

ואי שם,
בעולם מרוחק,
אף אחד לא בכה,
אף אחד לא צחק.
בסך הכל כוכב בשמים
כבה ונעלם,
ולכך לא ייחס חשיבות
שום אדם.
רק ילד אחד
בכה לאימו
על כוכבו שנעלם,
ואיתו מאור עינו.