-ושהרגתי אותו
במו שפתי הרגתי אותו.
אותו יום זכור לי. כהרגלי, הייתי מדברת הבלים, דברי רעל שלא
נראו כדוגמתם. והוא היה מרים את מכנסיו בתנועה ארוכה וכבדה
ומתיישב. נופל אל הכורסת מושב יחיד. מביא את ידיו לאחת ומשעין
את אפו על אגודליו הזקורים. שותק. רק גרוגרת בולטת נעה
בפתאומיות , קופצת ומותחת עור כשהוא בולע את העלבונות.
נדמה היה לי תמיד כי הוא אינו מקשיב לי בכלל ועל כן מגבירה את
הרוע ומנמיכה את הקול. קיוויתי שהוא יפסיק אותי בשאגה איומה.
השתוקקתי שיסתור את דברי, שיסתור לי. רק כדי לדעת שאין הצדקה
לטירוף הזה. אבל הוא היה יושב דומם, מחכה שאסיים את מחול
הזדון, שהמסך ירד באיטיות ואז יפול שקט דממה.
ובמחשבה, לא היה סיכוי יחיד שהיה מנצח. כשהיה מתחיל רעיון
בהתלהבות תמימה, מדבר בלהט כנה, ואני מחכה לרגע קטן ומתפרצת אל
דבריו, קוטלת כל זכר מחשבה, מתקיפה את עולמו עד עפר. שולפת
סכינים, משלחת אותם הישר לתוך החזה החלק, נשענת עם הברזל אל
ריאותיו, שולפת חלק ונועצת מחדש עד כי דם נשמתו היה כלום אלא
קילוח דק של נוזל ייסורים.
-ושאהבתי אותו
עוד אני נעטפת בהינומת השחור שרקם. כפי שאמרתי לו פעם- גבר
שאינו יודע לרקום אינו שווה יריקה. והוא רקם לי מבד דק את
הינומת בריתנו. עטופה בנייר חום.
-ושבגדתי בו
מאז לא היה לי אחד ראוי. והם היו מביאים לי פירות. מתוקים. לא
מסרתי את גופי. הכל היה חיזיון תעתועים. מגעים חולפים.
אדם אחר אדם לא השארתי בהם ולו סימן קטן. נשכחתי כליל מליבם
ולמחרת לא הכיר אותי אף אחד וגם אני לא זיהיתי.
-ושבכיתי אותו
ערב ערב הייתי בוכה. בזמן קבוע ללא נחמה. איש אחד היה אומר
שהבכי שלי חולה. בכי חולה כי חליתי.
והוא היה עוטף אותי בידיים ארוכות. ראשי עמוק בתוך צווארו, ידי
מוצלבות על חזי ושערי הארוך משתלב בידיו. הרגעים הרגועים
היחידים היו שתיקה. הצלחתי להבין רק את אהבתו. שתינו היינו
חולות.
-ושחיפשתי אותו
גברים הם טובים. כשאני אומרת טובים אני מתכוונת שגם האישה
הטובה ביותר רעה כמה מונים מגבר רשע.
הצעדים שלו כל כך מוכרים. כאילו תאי הגוף שלו יוצרים רעש
ייחודי במפגש עם הרצפה החלקה והקרה. אני אמות מבערה, ואם לא
מבערה, אמות מכיבוי השריפה.
רגעים אחדים הערצתי אותו כשאמר תודה בכל פעם שנשקתי לו. אדם
האומר תודה על נשיקה ראוי שילטפו את כפות רגליו.
-אפילוג
ומפלט צר לא מצאתי, ושקט לא ידעתי. במו שפתי הרגתי אותו,
ומעולם לא הרגתי כך את עצמי. |