קוראים לי תולי. אני חתולה מכובדת שגרה בפח זבל בשכונה מסודרת
במרכז הארץ. יש לי פרווה אפורה מבהיקה ועיניים כחולות.
יכולתי בקלות לשדרג את עצמי למעמד של חתולת בית, אבל זה לא
מעניין אותי. אני לא מסתדרת עם אנשים, עם ה"פססס..פססס.."
המאוס שלהם, לא רגילה לכזאת רמה.
ראיתי מאות מקרים מזעזעים של טבח, סירוס ולכידת חתולים שהתחילו
ב"פסס...פסס..."
כשגרים ברחוב רואים הכל, רואים ומתרגלים.
רק בקרבת הפח אני מרגישה בבית. בימי שמש אני בחוץ בד"כ:
משתזפת, מורידה שערות, משייפת צפורניים. בימים גשומים אני ישנה
מתחת לבניין עמודים. אוכל יש לי בשפע, עוד לא קרה שנצרכתי
לשימוש בצפורניי בעניין זה.
עוברי אורח תמיד מתפעלים מיופיי וזה מעצבן אותי כל פעם מחדש.
אני פותחת את פה, סטייל פיהוק ומדגימה זוג ניבים צהובים
משוננים. זה בדרך-כלל עושה את העבודה.
באמת שלא מדובר פה במשחקי כבוד, נולדתי סוליסטית.

לפני כחודש עברה לבניין הסמוך לפח דיירת חדשה. היא מצאה חן
בעיני די מההתחלה. היתה אצילות בדרך שהניחה את הפסטרמה לידי,
בכל יום סוג חדש, פרוס דק. בכל יום זיהיתי פרט ורוד אחר
בלבושה.
ביום של הפסטרמה רומנית הרשיתי לעצמי להתחכך בה והיא הבינה.
אז גם אמרה לי את שמה, מימי. מימי לא התכוונה לאמץ אותי, אבל
התחיל להסתובב באיזור שלנו אוכל מורעל, ומתוך סולידריות לשמה,
נאלצתי לעזוב.
השארתי מאחורי פסטרמה רומנית שהוגשה מדי יום לשאר דיירי הפח,
ואת מימי, הגברת עם הורוד.