חריקה. צעד איטי מרים את כף הרגל טיפה למעלה, עוד מדרגה.
התקרבנו אל החושך. עוד קצת דממה וצליל מת של חריקה. עלינו לאט
לקראת המרתף. גושים עבים של אבק נסחפו אליי בזמן שהמשכתי
להתקרב. אלה היו אולי שלוש דקות הכי ארוכות בכל חיי. דלת המרתף
נפתחה באופן מפתיע ללא כל קול. חיכוך של גפרור לקופסא - אור.
אין קורי עכביש תלויים כמו שטיח מקיר לקיר, אין רהיטים ישנים
מאובקים, אין ספרייה ישנה שורצת בחרקים ורק ניקיון מפתיע.

"תעזרי לי להרכיב את המכונה" גל אמרה. שאלתי את עצמי איזו
מכונה? ובמבט אחד נוסף וראיתי מולי מכונה פשוטה שכולה רק
מספרים ושלוש גלגלים מסכנים.
"לא צריך נרות וכאלה?" שאלתי, "לא תהליך פשוט ומכני" היא ענתה
לי בנימה סמכותית ביותר.
"וזה הכל?" הגבתי. לא הכרתי את התהליך אבל היה לי קשה להאמין
שהוא מורכב רק משלושה גלגלים. "צריך רק לשפוך למטען טיפת דם
וקצת מים... את יודעת בתור דלק" היא הגיבה חזרה. עדיין היה זה
תהליך פשוט בעיני.
להב חד מזערי קורע עוד רשת בעור ואחריה עוד אחת, בתנועה חדה
הוצאתי את המחט, ומתחתיה הייתה חבויה טיפת דם. היא נפלה למטען
בהילוך איטי, ברגעים שהיא מתנפצת ונספגת במים עברו בראשי אין
סוף מחשבות, סקירה של כולן מאל"ף עד תף. גל הרימה את הידית של
המכונה, ומיד נשמעו קולות מוזרים מן המכונה, כמו במחשבים
הישנים. אורות מהבהבים, מספרים מתגלגלים.

"טוב מה את רוצה לשאול?" אמרה גל. "באיזה יום אני אתחתן?" סתם
קצת סקרנות קלת דעת שלי. המכונה התחילה לגלגל את המספרים במרץ,
ואחרי כמה שניות הופיעו על המכונה שלושה אפסים גדולים, "כנראה
שאף פעם" אמרה גל בקול רחמני. "עכשיו את" אמרתי, לא רציתי
שנתרכז בחתונה הלא קיימת שתהיה לי. גל חשבה לרגע ואמרה "מתי
אני אפגוש את האהוב העתידי שלי"  דיברה אל המכונה כמו נערה
מאוהבת שמלאו לה שש-עשרה שנים, גיחכתי קצת מהניסוח של השאלה,
כמה ציורי. שוב המכונה הריצה את המספרים  ולבסוף, על מסך
המכונה, בצד הקדמי של הגלגלים הופיע תאריך- השלישי במרץ בשנה
הבאה. גל חשפה חיוך קטנטן. עכשיו היה שוב תורי, התחלתי להתרכז
בשאלה.

"אני יורדת למטה, בינתיים תמשיכי בלעדי" גל התפרצה לזרם החשיבה
שלי, היא יצאה מהר מן המרתף ושמעתי אותה יורדת במדרגות. "מתי
אני אמות?" אמרתי למכונה, הנימה הצהרתית ביותר בלי לחשוב בכלל.
המכונה שוב הריצה מספרים, אורות מהבהבים, נר דולק וניקיון
מופלא. הופיע על גבי המסך תאריך - השלוש עשר באפריל, חשבתי
לעצמי עד כמה שהתאריך הזה מוכר, ואז הופיע מול עיניי, קרוב
וברור, מספר של שנה - השנה!  התאמצתי לחשוב לרגע, אלוהים, זה
היום!

לעזאזל מה הטעם בהכל אם היום הוא יומי האחרון על פני האדמה.
ידעתי שכל המחשבות שעוברות לי בראש הן רק רימוז קטן למחשבות
שיהיו לי כאשר בעצם אקלוט את עומקה של הבשורה. היום, אולי עוד
שנייה אולי עוד שעה, אני אמות. אגרתי את כל הכוחות שבי ואז
נתתי להן להתפוצץ, בעטתי במכונה בכל כוחי. כפתורים התחילו
להתנפץ והגלגלים עפו לכל צדדי המרתף. דמעות קרות זלגו במורד
הלחי שלי. "אלוהים אדירים"  צעקתי לעבר שאריות המכונה ואז
שמעתי את גל צועקת מלמטה, שואלת עם הכל בסדר, אבל לא היה לי
כוח אליה. מכונה ארורה! תחנקי, מה הטעם בכל ידיעת העתיד הזאת,
בלי להינות מהרגע, בלי שקרים, בלי אשליות מתנפצות, בלי ציפיות
למה שיבוא, אלו חיים?! תרבות מגעילה, לדעת מה יקרה עוד שנייה,
עוד דקה. זיוף הכל זיוף!

או בעצם האמת, אותו דבר נורא, אותו רגש "עירום" ומבויש, האמת
הארורה. מן חשיפה שכזאת, הרגשתי גוש צמר ענקי תקוע לי בגרון.
המוות מגיע? או סתם עניין של עצבים, יום הדין הגיע אליי, עם
מכתב הפנייה שקיבלתי לפני, זה נראה מזוית חיצונית כמו הדרך
המושלמת למות, אך לא. רק גורם לרגע סופני אחד להמתח, להיות
ממושך וצורב, שכיבה מתחת לאש קטנה, כמו על זאת שמרתיחים מים עם
אלפי מחטים דקורים בורידים, כואב. פניתי ליציאה  מהמרתף, דלת
שנסגרה בלי שום רעש, עוד חריקה ואחריה עוד אחת. ימי החיים
נפתחו ונסגרו בפני באותה הדרך. חריקה אחרונה והייתי בחוץ. רוח
לילית נעימה של האביב המוקדם ליטפה אותי. אלה היו אחד הימים
הכי חמים שהיו בחודשים האחרונים. ערפל לילי מרתק  טשטש את
האופק שנראה לי מרוח.

צעדתי ברחובות, וצעקתי ככה סתם, כל מיני דברים. לא הרגשתי כל
כך שלווה, אך מסופקת. באיזשהו מקום הרגשתי שעדיין כעסתי על
המכונה, או לפחות על המהות שלה. עברתי את הכביש, אורות של
משאית מתקרבים אליי, בשנייה הכי קצרה שהכרתי. מכונה חכמה, היא
גילתה לי את היום בו אמות. אור מסנוור והסוף.