לכולנו פעם עלתה המחשבה לראש, על כך שכל החיים שלנו הם בעצם
סרט, כל אדם "חי" רק בשביל להיות חלק מסרט על עצמו. ככה באמת
לפעמים החיים שלנו נראים, כמו סדרת דרמה. תחושה ששום דבר לא
קורא סתם, לכל דבר יש סיבה מצודקת, וגורלנו נחרץ על ידי איזה
תסריטאי קשוח.
אם כך למה האנושות גילתה את הקולנוע רק לפני מספר מאות? לפני
זה החיים באמת היו חיים, או שמא בכלל לא היינו אמורים לדעת על
כך, והיה איזה "מפיק-על" שהחליט לקרב אותנו לאמת על מהות
החיים. ולמה אנחנו חושבים שזה דווקא סרט, לא יכלנו להיות
שחקנים בהצגת תאטרון? החיים שלנו לא היו יכולים להיות חלק
ממחזה? דווקא סרט? ולמה זה בעצם?
לקחו לי עוד כמה דקות לסדר את ההשערות בראש, הגעתי למסקנה שמסך
הקולנוע או מסך הטלויזיה הם בעצם אשלייה, מין הזייה שכזאת,
אותם שחקנים שניצבים מולי הם לא באמת נמצאים שם, הם סתם
דמויות, כמו מראה מרוחקת. אם אני אעביר את ידי על גבי אותה
דמות טלויזיה, כמובן שהיד שלי לא תרגיש בה, בעצם היא רק תיתקל
במסך. לעומת זאת בתיאטרון מופיעים אנשים אמיתיים, שניצבים מולי
בזמן הנוכחי ובגודל גופם האמיתי.
שמחתי שהגעתי למסקנה הזאת במהירות וזרקתי מיד עוד עוגיה לפה
בתור גמול על "עבודתי הקשה", שהייתה מורכבת בעיקר מלהינות על
הספה במחשבות קלילות ולא מסודרות.

אז מי בעצם כל אלה למעלה שמעבידים אותנו בעבודה קשה זו של
ניהול חיינו? אולי איזה במאי מתוסכל שעונה על השם "אלוהים"? או
אלילים רבים שלכל אחד מהם יש תפקיד, בדיוק כמו לעובדים של
מאחורי הקלעים של איזה סדרה אשר גם לוקחים אחריות על התפאורה,
הסאונד וכל השאר? או שזאת בעצם מין מלאכת שטן שנעשת על ידי
עצמה, ואף אחד מאותם אלילים לא כל כך שם לב לפרטים שוליים
שכאלה.

אז התחילה להטריד אותי שאלה אחרת, אם כך מי בעצם הקהל? לאיזה
מטרה נועדו כל הסרטים האלה?
השתעשעתי במחשבה שקהל היעד של אותם סרטים הם בעצם חייזרים,
שבשבילם כל סרט על חייו של איזה מישהו הם סתם עוד קומדיה על
האנושות, וכמה אירוני לחשוב שבחיים שלנו אנחנו מגחכים על
החייזרים האלה, כשבעצם הם רואים כל פרט קטן מהחיים שלנו, ואני
לא בספק שהחייזר הכי דיכאוני לפחות יעלה חיוך קטן בעת צפיית
אותו הסרט. לרגע חשבתי לעצמי, זה לא הגיוני. אנחנו, בני האדם,
המצאנו את החייזרים, סתם חלק מהדימיון הפרוע שלנו. מי כן הקהל
של אותם סרטים? אולי יצורים אחרים, כה רחוקים מההגדרה "יצורים"
ובכלל, כל כך רחוקים מכל דבר המוכר לנו, מהשפה, מהרגש
ומהאינטליגנציה האנושית, רחוקים מכל דבר שאנו יכולים לתאר
לעצמינו.

מצד שני זה לא היה כל כך דרסטי להכיר את אותו קהל, ובטח לאותם
עובדי קולנוע לא אנושיים לא משנה כלל מה אותו קהל, הם רק
מרכיבים את המצלמות המשוכללות שלהם בין קירות השמיים,
כמה טלויזיות כדי לנווט בחיים, אלפי תסריטים, כאשר כל תסריט
הוא יומן של איזה קורבן אינושי
שנכתב כמה שבועות לפני היומן. אז איך בעצם אותם אלוהים חיו? אם
הם לא חלק מסרט כמונו, יש להם את אותו סיגנון חיים, או כמו
הקהל גם אצלם מושגי החיים לא קיימים. הנחתי שהם כן קיימים, קצת
אחרת כמובן, כל אחד ואחד מהם מכור לעבודה מברירת מחדל, זה
בהחלט הגיוני, הם לא לגמרי כמותנו, כי אם גם להם היו חיים
ברמות שלנו זאת הרי תהייה לולאה אין סופית של שולטים ונשלטים
על אלפי נשמות.

אז הטרידה אותי שאלה אחרת: אז מה בעצם קורה אחרי המוות, מה
המהות של אותם סרטים אז?
כל סרט או סדרה בחלקים היא בעצם מתחילתה ועד סופה אגדת חיים של
מישהו, אם הוא נשיא של מדינה גדולה, או איזו נמלה. והמוות? איך
הוא נכנס לתמונה? גם "לחיי המוות" יש סיפורים משלהם שמצולמים
והופכים להיות סרטים כמו שלנו? באמת יכול להיות, חשבתי לעצמי,
זאת התשובה הכי הגיונית והיא גם עונה על השאלה הכי נשאלת שיש,
"מה קורה אחריי שמתים?" פשוט עולם אחר, אולי אפילו בדיוק כמו
שלנו, ואולי טיפה שונה. הכנסתי עוד עוגייה לפה בתור מחווה
לעצמי, והתעמקתי עוד קצת במחשבות שלי. ואז, גיליתי ששוב הגעתי
למצב של לולאה: אחרי שמתים בעולם של "החיים שאחרי המוות", מה
אז? עוד עולם של "החיים של אחריי החיים שאחרי המוות"? או שמא
חוזרים לעולם שלנו לעוד חיים, במדומה של תאוריית גלגולי נשמות?
אפילו שזה מצב של לולאה, חשבתי לעצמי שזה באמת הפיתרון היחידי.
ומה עוד? בעצם, הכנסתי עוד עוגייה לפה שבאה יחד עם קצת חלב.
התשוקה הגדולה שלי להיות אחד מהם, אולי אותם דמויות שהם סתם
יצורים בתוך הראש שלי, אותם במאים, אותם תסריטאים ועובדיי
תפאורה וסאונד, אחד מהם, מאותם אלילים, אותם "אלוהים", או משה
זה לא יהיה. אבל ידעתי מה הם בעצם, "אנשי הגורל" אותם יצורים
שקובעים לנו הכל שמשתעשעים בנו
לפעמים, וגם אלה שקובעים מי יזכה בלוטו. רציתי להיות איש גורל,
להיות אלוהים, להביט מלמעלה ולצוק בכל יכולתי, אני מניח שגם
לעזור, והכי חשוב להפיק סרט מעניין, רציתי לביים חיים לא משנה
אלו, בלי לדעת איך זה, בלי לדעת אם הם חיים כמו מלכים, או שהם
כלל לא חיים. אבל משהו בי כל כך רצה לסדר את המחשבות בראש למן
מציאות שכזאת, בעצם הנחתי שגם לגלות שאני סתם צריך טיפול דחוך
במוסד לחולי נפש ואני סתם הוזה גם היה עוזר, מסדר את המחשבות
בראש, או אפילו יותר טוב; מוחק אותן.


וכך סיימתי את חבילת העוגיות שהייתה בידי, יד עם החלב, כן כמו
ילד קטן בקלאסיקות  האמריקניות,
ושקעתי בתרדמה הכי עמוקה שהכרתי,הרגשתי מחוק, כמו אחרי איזה
מנת יתר, ובשיא התמימות, אני כמו ילד קטן, פשוט אכלתי יותר
מידי. הייתה לי את השינה הכי מוזרה שהכרתי, בעצם לא השינה
הייתה מוזרה, אלא החלומות שהתלוו איתה, כל חלום היה מורכב ממין
ריק שכזה יחד עם כאב ראש חד, לא הרגשתי שאני נח כלל, לא הייתי
בטוח שאני ישן, אבל חלמתי. כמה מוזר...


ברגע שקמתי הבנתי שממש לא ישנתי, זה היה אני שנשאב אל תוך מן
וואקום שכזה, ושם הייתי.
בלי אוויר, בלי אור, בלי חושך בלי כלום! חוץ מהכאב ראש החד.
חשבתי לרגע שזה חלק מחלום מוזר,
גם זה לפעמים קורא. איכשהו ידעתי שזה לא חלום משהו יותר מוזר;
ידעתי שאני בהכרה מלאה. פתאום חלפו עליי כמה גליי עייפות וכבר
לא הייתי כל כך מבוהל,אפילו הרגשתי קצת מסומם: רגוע, הוזה,
מכושף אפילו. לעט לעט ראיתי אור, אור לבן. ואז, שמש ורוח חלפו
על פניי, אחרי מספר שניות השמש התאדה קצת והייתה רק טישטוש
שכזה מול פניי, והרוח עדיין נשפה עליי. חשבתי לעצמי; מה לקחתי,
הרגשתי כל כך מסומם, ואז שמתי לב שעומדות מולי כמה דמויות
שעדיין לא היו ברורות לי.
לעט הן הפכו להיות יותר ויותר ברורות כמו זום אין.

זקן ארוך ומתחתיו עור מקומט ושזוף, אדם בגובה השני מטר ומשהו,
ניצב מולי, עם חיוך מכושף,ועיניים שכולן שלג, לבן שקוף. "שלום
בחור" אותו איש פתח את פיו באיטיות. "שלום" ניסתי לשחזר את
צורת הדיבור שלו. "ברוך הבא נערי" הוא לחץ את ידי בחוזק, ואני
העדפתי לחייך קצת לשתוק, " מפה" הוא הראה לי את הכיוון, לאן?
לא ידעתי.


נכנסנו אל תוך אולם לבן, כולו לבן עם פסים אדומים על הרצפה,
חשבתי לעצמי מעניין מה האדום מסמל. "אוהב את העיצוב? נכון
שהפסים האדומים הולכים טוב עם הלבן" האיש שוב חייך אליי אחריי
שאמר את דבריו, ואז הבנתי שאין טעם למצוא תשובות בצבעים.
הסתכלתי מסביב, אלפי מצלמות קטנות.
"תעשה סיבוב זה לא יזיק" שוב האיש חייך אליי, ועשיתי כדבריו,
התהלכתי באולם, כמה מסכים?
כבר כאב לי בעניים מרוב כל המסכים האלה. ואז הבנתי, הוא היה
אחד מאנשי הגורל, אחריי על חיינו.
"אז מה אתה עושה למחייתך" העזתי לשאול, אפילו לא חשבתי לפניי
פשוט שאלתי. האיש צחקק אליי,
"אה, אני אחריי על אסיה" "אחריי על אסיה"- "כן, כל הטלויזיות
שם הם שייכות לי". ובאותו רגע הייתי בטוח. אולי אני חולם, אולי
אני הוזה, אבל מה שכן הוא שאני בדיוק איפה שרציתי להיות.


"אני נותן לך את ישראל" אמר אותו האיש, שכבר ידעתי שהוא
אלוהים. "את ישראל?" הגבתי בסערה.
"כן ישראל,זה לא יהיה קשה, וגם אתה מכיר טוב את המלאכה" אלוהים
ממש אהב לחייך, "מאיפה אתה יודע שאני מכיר את המלאכה?" ניסיתי
לתחקר אותו. אלוהים צחקק אליי "אה כן, אתה יודע הכל עליי, לרגע
שכחתי" הרגשתי מטומטם. "תראה אין לך כל הרבה מה לעשות, תקרא את
התסריטים, ותברר שהמצלמות מוקמות על העננים כמו שצריך" אלוהים
נראה לי קצת עייף, חשבתי למה הוא נתן לי את ישראל, כי שם יש רק
טרגדיות, וזה בטח  לא כל כך כיף. "טוב בסדר" אמרתי בטון שקט.
"אני מציע לך ללכת לחדר שלך בינתיים, חדר מספר 7, ובערב תכיר
את כל שאר החברה, עוד שעה תחזור לעבודה"
"בסדר אדוני, איפה המפתח?" שאלתי בטון קצת יותר שמח, "אין
מפתח, הדלת פתוחה ותזכור עוד שעה"
אלוהים שוב חייך.

הלכתי לחדרי, הכל היה לבן, לבן על גבי לבן על גבי לבן. והנה
היה חדרי, מספר 7, הדלת באמת הייתה פתוחה, ובפנים, מיטה ענקית
כולה לבנה, חלון ענקי יפיפה, והכל בריח פרחים רענן, אווירה של
גן עדן.
ואז ראיתי את האמבטיה, הם חיו באמת כמו מלכים, הכל מרוצף נקי
ויפה.והכי חשוב הייתה אווירה של טוהר, הרגשתי מאושר, הסתכלתי
אל מעבר לחלון וראיתי רק שמיים; שמיים כחולים אם עננים כמו...
צמר גפן צף על גליי הים. וריח של אוויר צח מילא את החדר.


שעה שלמה ביליתי  במבטים על הנוף,השעה הכי קצרה בחיי. הלכתי
חזרה לאולם  ; שם ישבה אישה מבוגרת, עם שיער אפור, עור מקומט
ורגליים מאוד  ארוכות. "ברוך הבא יקירי" היא נשמעה מאוד אדישה.
"תודה גבירתי" עניתי לה חזרה בנימוס. "ברכותי על ישראל" היא
שוב נראה כאילו אני כלל
לא נמצא שם והיא מדברת לקירות הלבנים, חייכתי אלייה חזרה.
מצאתי מאוד מהר את המסכים של ישראל, מיליוני מסכים קנים
שמתרחבים מתי שבא לי. מהר מאוד השתלטתי על הכל, באמת הבנתי
שזה לא כל כך קשה.    אז דפדפתי בכמה תסריטים, גיליתי שאח שלי
ימות בעוד שבועיים, היה לי קשה לאכל את זה, אבל זאת הדרך.
דפדפתי בעוד כמה מהתסריטים של האנשים המוכרים לי, וחלקם היו
בסדר וחלקם פחות, מאוד כאב לי בשבילם, אבל איכשהו זה לא הכי
הזיז לי שבעולם.

עברו מספר ימים, וכבר הכרתי את כל אנשי הגורל, בעצם יש רק 10
מהם. אז זה לא כל כך הרבה אנשים להכיר. והעבודה כלל לא הייתה
קשה,  התרכזתי רק במספר אנשים מסוים, לרוב אנשים שהכרתי, אנשים
שעיניינו אותי, אנשים שהזדהיתי איתם, שהיו דומים לי כשאני
הייתה על פני האדמה. במיוחד אחת מסוימת, היא נראתה לי כמו מלאך
מבעד למסך. חלשה רכה וטובת לב, כה פגיעה עוד לפני שידעה זאת.
שירלי היה שמה, כל רגע בזמן עבודתי עקבתי אחריה, כנראה אני
מאוהב בה. כל רגע חשבתי עלייה וכבר לא כל כך התעניינתי בשאר
העבודה שלי. שאר אנשי הגורל לא ידעו מה עובר עליי, הם הניחו
שאני סתם מתגעגע הביתה. כשעקבתי אחרי אהובתי במקביל גם שמתי
עין על חייו הפרטיים של אלוהים. שהיה כל כך שקוע בעבודה שלו.
"תגיד, מה אתה עושה אחריי משמרת הצהריים שלך?" שאלתי את אלוהים
באחד הימים. "אה, יש לי פגישה עם ישו לגבי כמה תסריטים",
אלוהים כנראה באמת היה מכור לעבודה. "אה ומה אתה עושה אחריי
זה?" ניסיתי לחקור קצת יותר, "אחרי זה, אחריי זה אני בודק עם
הגיעו המצלמות החדשות בשביל התינוקות שיוולדו מחר", לא האמנתי
שבאמת אין לו חיים. "ומתי אתה נח?" שאלתי שוב בתקוה שיש עדיין
לאלוהים חיים, "אה, יושן, בלילה כמובן" מה הבעיה שלו? הוא רק
עובד ויושן.
" ותגיד, יש לך מישהי" כן, נו פתטי, עדיין חשבתי שיש לו
חיים.אלוהים רק חייך אליי, צחקק, והלך לפגישה עם ישו.

עברו כמעט שבועיים, וישראל התחילה כבר התחילה לשעמם אותי. כל
יום קמתי לעבוד רק בשביל להביט בה, ביופיה בחייה. כל פעם שהיא
יצאה עם מישהו הרגשתי משהו בלב שלי נשרף, כואב וצורב.
הסתכלתי עלייה כל רגע שיכלתי, וניסיתי לשנות קצת את התסריטים
לטובתה, ועכשיו יהיו לה חיים מאושרים וארוכים. המשכתי גם לנסות
להבין את שאר אנשי הגורל, ועם הזמן הבנתי משהו כל כך כואב
וטיפה מוזר לגביהם. אותם אנשי גורל שכל כך רציתי להיות אחד
מהם, חיו כמו רובוטים.
רגשות בשבילם הם רק לוח שחמט, פעמיים ביום, הלכו לשחק עליו,
כול המהלכים שלהם הם משחקי הגורל  כלפי האנשות, כל כך קרים,
יותר מזה שהם לא ידעו מזה להתאהב ולא היו להם יצרים מיניים, לא
היה להם תיאבון, רגשות אשמה, קנאה, כלום בעצם. אולי זה לטובה,
בלי שלילי וחיובי,
אין חיים מורכבים, לעבוד ולאגור אנרגיה. רק הדם שזורם בעורקים
בלי תחושות.

האדם הממוצע, כמו שאני הייתי, אולי היה מקנא באנשי הגורל, הרי
רק אומרים לנו מה לעשות וזהו.
חיים פשוטים וטובים שנמשכים לעד. אבל אני ידעתי אחרת, כאשר
הפכתי להיות אחד מהם.
עכשיו כל דמעה נראית לי כמו מתנה מאלוהים,  אולי לא אלוהים. כל
דיכאון, כל כאב, כל פעם שהלב נשבר.



במיוחד שכל כך רציתי להיות ליד אותה שירלי ברגעים אלו. כאשר
שאר אנשי הגורל חושבים רק על לא לאחר לאיזה פגישה. מצד אחד הם
נראו לי כל כך קלי דעת, שלא ידעו מה פירושן של רגשות, ומצד שני
כל כך ברי מזל שניתנו להם חיים פשוטים, אם כלל שגרה חסרת
תחושות נחשבת לאיזשהו סוג של סיגנון חיים.

כמה אירוני לחשוב, שאני בכלל לא הייתי אמור להיות שונה מהם,
הרי אני בניתי רק במחשבותי את כל האמפריה  של חיים בשביל סרט.
והעלו אותי אליהם רק כי הרגשתי  כמוהם, מסוגל להבין את טכניקת

העבודה שלהם. רק עכשיו הבנתי איך שהפער ביני לבין אנשי הגורל
כל כך גדול.
לא היה לי משנה כלל, כל משרציתי היה להרגיש בכל יכולתי , כל
משחשקתי בו היה לרדת אל הארץ אלייה. והם, אנשי הגורל בכלל לא
הבינו אותי, הרי הם העניקו לי כזאת אפשרות.
ואני חושב לעצמי לעזאזל, עדיף בלי רגשות?