הלידה הייתה קשה...
לקח לי הרבה מאוד זמן עד שהרשתי לעצמי לכתוב על זה. מאז שזה
קרה, אני נזכרת בזה המון. אולי זה מהרחמים אל עצמי.
כבר מיציתי את הסיפור כשסיפרתי לקרובים, לחברים. אבל עכשיו
החלטתי שאני חייבת לכתוב את זה, להוציא החוצה את כל הכאב
והמרירות על הדף הזה.
ההריון עבר באמת בכייף. לא סבלתי לא מהקאות ולא מסחרחרות, ולא
השמנתי הרבה, והמשקל של העובר היה אפילו טיפה יותר מהממוצע.
חיכיתי לרגע הזה 41+חצי שבועות. קראתי הרבה על העניין, ניסיתי
לחלום על זה מרוב שזה סקרן. זה מעניין הצירים האלה, אצל כל אחת
זה שונה, אחת מקבלת אותן מאחורה, מהגב, אחרת מהבטן. וחוויתי את
הכאב 40 שעות נטו. כאב אכזרי כזה. פעם מישהי שאלה אותי אם זה
דומה לכאבי שיניים, או מיגרנה, או כאבי אוזניים. אז אני יכולה
להגיד שזה מין כאב שאוסף את כל הכאבים שבעולם. ואיך שהייתי מתה
כבר להירדם. כמעט שלושה ימים לא ישנתי והייתי עייפה נורא.
ואהובי שניסה להצחיק אותי עם הקטעים המצחיקים שהם רק שלנו,
כשניסה להסיח את הכאבים, לא הצליח. באותם רגעים העולם נראה לא
עולם והאור נהפך לחושך. לא, חלילה לא רציתי למות. אף פעם. רק
רציתי קצת לישון. והתינוק המסכן ניסה וניסה לצאת אך לא הצליח
דרך הדופן. ואיך שהאחות באה לבדוק כל 3 שעות. ולא הייתה שום
התקדמות. "למה את לא לוקחת אפידורל?!" המילים של הרופא הרוסייה
עוד יותר מעצבנות ועושות את הכאבים יותר ויותר חדים. ואני לא
צורחת אלא מקללת. אהובי סיפר אחר-כך שיצאו לי המון "פאקים"
מהפה. ואמא מסכנה שלי. למה? למה הרשתי לה לבוא בכלל?! פעם
האחרונה שהיא בלידה שלי. לעולם לא אכניס אותה עוד. אחרי יום
וחצי של עינויים וצירים הכי חזקים הרופא הרוסייה החליטה על
זירוז."ואני מציעה לחשוב על אפידורל, כי זה הולך להיות יותר
כואב". איך שלא רציתי את האפידורל וחשבתי שאתגבר ושהאמהות
והסבתות ילדו בלי, מה לעשות לא עמדתי במילה שלי. יאללה! תביא
אפידורל, רופאה רוסייה! מעניין איך קוראים לך. ולמה את עצבנית
ולא נעימה. ומאיפה את ברוסיה. ולמה יש לך מבטא כזה כבד.
אני יודעת שהאנשים מאוקראינה מאוד חמודים ואדיבים, בטח את
ממולדובה. אוי שיט! מתי זה ייגמר!
מצחיק שהיום, אחרי שלושה חודשים כולה, שכחתי את הכאב הזה.
ואהובי המסכן נכנס ויוצא. כולם חסרי אונים. האחיות החליפו כבר
הרבה פעמים את המשמרות והגיעה זאתי שקיבלה אותי מהתחלה.  
4 משמרות התחלפו. "מה, עוד לא ילדת?" מחייכת חיוך נבוך. גם
אני מחייכת. "אולי את תיילדי אותי. יהיה לי מזל איתך. תתפללי
בשבילי, את דתיה. אלוהים יקשיב לך." היא שותקת. נותנת לי
להחזיק איזה מפתח שמקבר צדיקים. סוף-סוף בא הרופא המזריק
אפידורל. "יהיה לך קצת קר עכשיו. אסור לך לזוז". "דוקטור, יש
לי ציר חזזזק, חכה אל תזריק". הוא מחכה בסבלנות איזה שתי דקות,
עד שהציר נחלש ואז מזריק. יש לי קרירית נעימה בתוך הגב. אני
מרגישה שהתחת כאילו נעלם לי. כלומר כל החלק נרדם לי. "כשתתחילי
להרגיש שוב את הכאב תקראי לאחות, היא תוסיף עוד מנה". אני
סוף-סוף נרדמת לשעה. מתעוררת, בודקים אותי.
"יש התקדמות טיפה. הגעת לארבעה סנטימטר". הרופאה הרוסייה כבר
הלכה הביתה. בא רופא אחר. "את לוחצת מצויין". לאחות: "היא
לוחצת מצויין, תעשי את זה". בעלת המפתחות מהקבר של צדיקים: "זו
לידה ראשונה, אני לא מסוגלת. הראש מאוד רך. אני מפחדת". ואני
תוהה, האם היא מפחדת לקרוע את כולי, כאילו זה משנה לי, מילא לא
מרגישה כבר כלום. 3 פעמים הזריקו את האפידורל. ואז התחלתי
להקיא. הקאתי מלא. ביקשתי המון סליחה מהמנקה הערבי שבא לנקות.
הסליחות שלי כנראה היו חלשות. הוא רק חייך אליי ברחמנות ואמר
כל הזמן, שזה לא נורא וזה בסדר.
ואז החום עלה עד 38+. ולא רצה לרדת. ומה כבר לא נתנו.
אנטיביוטיקה ושאר החרא והחום לא יורד. והוורידים שלי כבר
נפוחים מרב שלקחו מהם דם. ושוב נכנס הרופא ואמר שאין מה לעשות,
שחייבים לעשות ניתוח.
ואמא התחילה לצעוק עליו, שהוא והאחות לא מקצועיים, לא יודעים
לעשות את העבודה שלהם, שברוסיה כבר מזמן היו מוציאים.
אני רק חשבתי בליבי: "אמא, דיי! אל תעשי לי בושות לפחות פה,
עכשיו. אני יודעת שלא בא לך שיעשו לי ניתוח. אבל הרופא לא אשם.
גם לא האחות". ובנתיים הרופא מתעלם מאמא שלי ומדבר עם אהובי.
וברוך השם אהובי מסכים עם הרופא. ואני, לא אכפת לי כבר מכלום.
רק שיוציאו אותו חי ובריא. אני עייפה. נורא עייפה.
ובא הרופא המנתח. גבוה וחזק. הוא בודק אותי, מבקש שאלחץ. ואני
לוחצת בכל הכוח שנותר לי. הוא מבסוט. אבל מסביר שהראש לא עומד
טוב ואי אפשר להוציאו אלא רק עם ניתוח קיסרי. ואני מפנה את
המבט העייף על אהובי. אני יודעת שהוא אוהב בטן "בלי שגיאות",
נזכרת בזה והדמעות זולגות לי. "אתה תאהב אותי ככה? עם פצע על
הבטן..."
המבט שלו כזה עצוב אבל מעודד, "כן, אני מבטיח לך. אני אוהב
אותך. תמיד אוהב רק אותך". נרגעתי.
ואז לוקחים אותי לחדר ניתוחים. רק שאת הזריקה האחרונה של
אפידורל עשו לי כבר יחסית מזמן ואני חוששת שבזמן הניתוח ארגיש
את הכאב. יש רופאה חמודה לידי. מסבירה לי כל צעד. את התחלת
הניתוח לא הרגשתי ולא ראיתי, רק תיארתי לעצמי. הנה, עכשיו הוא
חותך את הבטן, עכשיו השיליה. נראה שהוציאו אותו, אני מרגישה
ריקה. אבל למה הוא לא בוכה. "רופאה, כבר הוציאו אותו?
רופאה..רופאה!" סוף-סוף אני שומעת בכי חלש של תינוק. היא ניגשת
אליי: "כן, יש לך בן. מאוד חמוד. הנה הוא". מהצד ראיתי את
הקטנצ'יק, נישקתי ומהר לקחו אותו לאהובי. "סוף-סוף זה נגמר",
חשבתי. ופתאום הרגשתי בברור את התפירות שעושים לי בבטן. ואז
צרחתי. מה לעשות, אני רגישה לכאבים. התפרים שהוא עשה היו כאילו
נצח. "מתי זה ייגמר? הוא סיים?!" "כן-כן, כבר הוא מסיים".
המנתח הידק את התפרים חזק, כך שארגיש את זה במלוא העוצמה.
ולקחו אותי להתאוששות.
אהובי הגיעה מיד אחרי שהתעוררתי. "מזל טוב, אהובתי. התינוק
שלנו חמוד. יצא טיפה כחול מהלחץ אבל זה יעלם מחר". ואני, אני
רק מחייכת מרב האושר ומתה כבר לחבק את היצור הקטן שיצא לעולם
לפני שעה וחצי...