שלום לך כינרת שכבר לא שלי...הסתכלתי עלייך אתמול...התמלאתי
בהמוני רגשות אשם...הדבקתי תווית, רציתי להשתחרר, היה לי
קשה...
פגישתי הראשונה שלי אתך מאז הלקיחה שלך
מאז הבליעה הנוראית שלך, מאז הבור הנוראי...רציתי להניח ראשי
על כתפיך כמו פעם, בימים ההם, שהייתי בורחת אלייך, שהייתי
שוכחת מהדמעות ומתחברת לאושר הקטן שבלב, לכחול היפה...אבל לא,
לא הצלחתי, הפניתי את הגב אלייך בתחילה, לא רציתי להסתכל, לא
רציתי להסתכל למציאות שנמצאת עכשיו בליבי, לשנאה התהומית
שנוצרה שם, לשנאה שכמהה כל כך לחזור להיות אהבה...
ישבתי על נדנדה שמיועדת לגילאי הרך, אבל בדקות האלו הרגשתי כל
כך קטנה... הרגליים הונפו באוויר, כאילו רצו לגעת בשמיים, אחד
מלמל שם על הנוף היפהפה שיש, לא הבין למה ילדת הטבע שיושבת
לידו לא מסתכלת, אפילו לא מגיבה...
התנדנדתי, חשבתי לעצמי, אם גם שאהיה בת חמישים אוכל להתנדנד...
לפתע ילדה בוכייה רצה, הכל חזר אליי, הכעס שרציתי להתנתק ממנו
כל כך, ימת המוות התגלתה לי מחדש...נפלתי לרצפה,  התחבקתי,
ליטפתי, לא דברתי... לרגע הכחול התבצבץ לנגד עיני, ניסיתי
להסתיר את ההתרגשות שנוצרה בליבי, את הפרפרים בבטן...זיכרונות
שבו והציפו אותי, זיכרונות שכבר לא יקומו לתחייה אלה רק בתוך
ליבי העמוס כל כך הרבה רגשות.... העיניים, לא יכולתי להשתחרר
מהן, כאילו התפרשו על כל הימה וקרצו לי בהבנה, קרצו בגעגוע
משהו...
רצתי אל המגדל הגדול ורב הקומות, ישבתי שם בלי זוז, בתדהמה
שהנה אני מסתכלת, הדמעות פרצו החוצה, חור גדול נפתח ממש באמצע
החזה, והיה שם כל כך קשה, גם עכשיו כשאני כותבת הדמעות מנסות
לפרוץ החוצה, כאילו לעשות דווקא...כעס אדיר, שאלות נוקבות שאין
עליהן תשובה...הסתכלתי וניסיתי לסלוח, עדיין לא הצלחתי, עד
אתמול דמיינתי את הימה הזו את הכינרת(...) כמן אישה בוצית
נוראית שמטביעה, אישה שמנה שאוהבת לאכול ועיניה היו כל כך
רעות, דמיון שמתאים לילדה שמפנה את הגב ומתנדנדת על נדנדה...
עכשיו האחיזה שלי קצת רופפת, אולי עוד מעט ואפול אל תוך החול
של גן השעשועים, אינני יודעת, אבל מפחיד לחשוב...קשה לי עדיין
להיזכר בהסתכלות הזו, היא הייתה לי ממש קשה...
אבל רציתי רק להגיד שלום, שלום ראשון, שבא להגיד שאנסה לסלוח,
יותר בשבילי מאשר בשבילה...
אז שלום כינרת, אתמול החלטתי להסתכל עלייך... ופשוט להיזכר...