[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







אש אל
/
תקופה שהיתה

אני עוד זוכר בבירור את הימים האילו שהיינו יושבים על הספסל
מתחת לבית ופשוט מדברים.
זה לא היה חשוב על מה אבל להכל פשוט היתה משמעות עמוקה יותר.
אחת שהמילים בה שיחקו חלק מאוד שולי, הרגש שיחק שם הרבה יותר
כמו בשיר שלפעמים הדבר הראשוני שאתה מיחס לו חשיבות זה
המוסיקה, רק אחרי כמה פעמים שאתה שומע את השיר אתה מתייחס
למילים ומחליט אם השיר מסריח או שאתה באמת אוהב אותו.

כמה הכל היה פשוט אז, כמה אופציות כמה דרכים יכולנו ללכת בהם,
זה מוזר, העולם הזה מלמד אותך שככול שאתה מתבגר ככה יותר ויותר
דלתות נפתחות בפניך בגיל 17 אתה ראשי לקבל רשיון, בגיל 18 אתה
כבר חוקי לשתות בגיל 21 אתה כבר יכול כבר לשתות בכל מקום בעולם
25 אתה כבר בטוח נכנס לכל מקום בלי שיבקשו ממך אפילו ת"ז.

אבל כאן שוכנת האירונייה, ככל שאני מתבגר וגודל אני מגלה כמה
דרכים נחסמות בפני בכמה מסלולים אני כבר לא יכול להשתחל. לא
ביקשת הרבה בחיי, באמת שלא.
כלומר ברור שביקשתי להיות איזה רוקסטאר מפורסם, המון כסף
התמכרות אחת או שתיים (משהו בריא כמו פאנג שווי או חרא בריא
אחר כאילו לכל סלב חייב להיות את הטרוף שלו). אבל לרוב סתם
רציתי לחיות חופשי.

אני זוכר את הימים שחברים היו חברי אמת, אנשים שיכולת להשים את
החיים שלך בידיים שלהם ולדעת שהם לעולם לא יפגעו בך! לפחות לא
בכוונה.
אנשים שהם יותר מחברים שלך הם הלב שלך הכוח שלך הרצון שלך
להמשיך הלאה ולחתור לא משנה עד כמה קשה.
במה זה הוחלף? זה הוחלף רק בחברים למשרד וחברים חד פעמיים שאתה
מכיר בתחנות אוטובוס.
או גרוע יותר עמיתים לעבודה או לקוחות חשובים שאתה יוצא איתם
לארוחת ערב כדי למרוח אותם במטרה אחת בלבד לפטם את חשבון הבנק
שלך.

אני עוד זוכר את התקופות שהיינו רצים ממסיבה למסיבה עוצרים
בבית רק כדי לישון.
עכשיו שאני מסתכל על התקופה הזו זה נראה כאילו רצנו כל כך מהר
וכל כך חזק כי איפשהו עמוק עמוק בפנים ידענו שהתקופה הזו לא
משנה עד כמה נגיד שלעולם לא נשתנה ולעולם לא נהיה כמו ההורים
שלנו (זקנים!) התקופה הזו תגיע מתישהו.
באיזשהו שלב הזמן עושה את שלו הוא מכה בך עם המחוגים שלו בכזו
עוצמה שאתה יכול רק להתקפל מכאב והופך את כל האמונות
והאידיאולוגיות שלך לסתם נוסטלגייה, לזכרונות עבר שאתה יכול רק
לגחך עליהם בזמן שאתה מדפדף באלבומי התמונות עם ה"חברים החדשים
שלך" וצוחק על עצמך אבל איפשהו עמוק בפנים אתה כל כך רוצה
לחזור לשם וכועס על עצמך שעשית את הדבר שחשבת שלעולם לא תעשה -
מכרת את עצמך ונשמתך.

אבל גרוע מכל, אני עוד זוכר את עצמי בתקופה הזו, מחוייך, שיער
שעובר את קו המותניים רואה את העולם כממלכתי, ממלכה שעלי לחקור
ולגלות. הייתי מאושר פעם, הייתי אמיתי.
מובן שגם אני התחלפתי התחלפתי בנאד זקן שמביט במראה וכל מה
שהוא רואה זה את הצרות, הבעיות, הקשיים הפיננסיים אהה וכמובן
הפוליטקאים המחורבנים האילו שהרסו את המדינה...

לפעמים, אני חולם על התקופה שבה הייתי חופשי.
ימים כל כך רחוקים שבהם הדאגות היחידות שהיו לי הם... אמממ
בעצם אני אפילו לא זוכר אותם.
תקופה רחוקה שבהם הייתי פשוט, הייתי אני.

כנראה שלכל זמן יש עת
וזמני כבר עבר
לפחות אני עדיין זוכר
לפחות את זה עדיין לא לקחו לי.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אם אתה קורא את
הסלוגן של חברה
שלך, אתה קורא
את הסלוגן של
חבר של חברה
שלה, שקרא את
הסלוגן של חברה
שלו, שקראה את
הסלוגן של חבר
שלה .. אולי
לאחד מהם יש
יבלות באצבעות
מרוב כתיבת
סלוגנים

אחד שמנסה
להשתלב


תרומה לבמה




בבמה מאז 4/1/05 12:11
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אש אל

© 1998-2017 זכויות שמורות לבמה חדשה