זה מוזר, זה קרה בדיוק בתחילת החורף ורק חלמנו אני ואת על
החורף שממש מגיע, האמת היא שפינטזנו עליו והתקשרת אליי כל פעם
שהתחיל לרדת ממש טיפה של גשם ליד ביתך, הייתי מאושר כששמעתי
אותך כל פעם מחדש.
הבשורה על בואו של הגשם מגיעה מהקרנף שלי. מבחינתי לא יכול
להיות יותר מושלם ויפה - שילוב של קרנף, צעיף ירוק וגשם.
אני מבין הכל (לפחות מתיימר להבין) וסביר להניח שגם את זה אני
אולי מבין אך פשוט יש בי סירוב להפנמה ומה שבטוח הדחקה לא תהיה
פה.
ניסיתי להגיד לך דברים כל הזמן וזה נגמר בזה שאמרת "אני לא
מפקפקת באהבה שלך..." ומה שכנראה לא הבנת שזה פשוט הצורך שלי
אלייך.
את מתרחקת ממני (כבר התרחקת), ממישקה, משאר החברות שלך ומעצמך,
את דיברת על הפער שנוצר בינינו ועל ההתרחקות שנוצרה בעקבות
הפער, אני לא הרגשתי שום ניסיון מצידך לצמצם את מידת ההתרחקות
וזה גרם לי לחשוב שאולי את לא רוצה ואם את מנסה ולא מצליחה אז
למה לא סיפרת לי?
יש מצב שלא רצית?
את יודעת, כשראיתי אותך אותו יום בפאב, הרגשתי בהתחלה חוסר
צורך במשחקים ורציתי לקום וללכת אבל אז נחתה עליי ההרגשה,
הרגשת ילד קטן בחנות ממתקים. אני פשוט הרגשתי שנפל לעייני מחזה
שאל לי לפספס אותו.
אך הידיעה שלך באותו הרגע (אז בפאב) ששנינו נמצאים שם והבחירה
הזאת שלך להתנהג כאילו נפרדנו כי רבנו איזושהיא מריבה נוראית
או...
אני לא אומר שזה לא הפריע לך כל שנייה ושנייה, הנוכחות של
שנינו, אך פעם ראשונה, קרנף, אינני סופג את זה, פעם ראשונה
לצערי הרב אני חושב, האם אני צריך לשפוט את היחס שלך?
קרנף, זאת לא ביקורת ולא זעם, זה פשוט הלב שלי שקורס דרך העט
אל פיסת הנייר הזאת.
לפני חודשיים, בראש השנה שבו עברנו את אותו שבוע נוראי, הייתי
פשוט שבור, הייתי אבוד לגמרי בפעם הראשונה בחיי, כל מה שעברתי
עם אבא שלי ב-13 שנה האחרונות מתגמד אל מול תחושת האובדן
שהייתה בי אז.
באותו יום שישי שעזבת את הדירה שלי, באותו הרגע שסגרתי את הדלת
אחרייך, נשענתי על הקיר ונפלתי על התחת. אם עוד היו לי דמעות
במלאי אני מניח שהם היו נגמרות באותו הערב.
היום אני מנסה לקבל את זה, אבל בפשטות העניין הגעגועים אינם
עוזבים אותי לשנייה, זאת האינטימיות שדיברתי איתך עלייה
בשבועיים האחרונים לפרידה שלנו.
עדיין חשוב לי מה עובר לך בראש. למרות שזה לא היה קל אבל זה לא
שינה לי בעבר בכלל, זה היה לי מובן מאליו ויותר מזה זה היה
חשוב לי כמעט יותר מכל (האושר שלך יותר חשוב לי).
אני כל הזמן חשבתי שאת בורחת מהבעיות שלך עם האנשים שאת אוהבת
וזה מחשש שתפגעי בהם, זה גרם לי להסיק שזה מצב סיזיפי שכזה, זה
סוג של בידוד עצמי, מין אבן שרק מידרדרת.
קרנף, כמו שאמרתי לך, אני מאחל לך רק אושר, ובטוח שלפחות זה מה
שיעשה אותי מאושר, וזה לא נובע מתוך האגו העצמי שלי להיות
מאושר, אלא פשוט האושר שלך זה מה שהכי מגיע לך.
אמרת לי בזמן האחרון באחת משיחותינו האחרונות "ממה אתה עשוי?"
"כמה אתה סופג?" "איך אתה סופג?" אשמח לדעת אם זאת הייתה אחת
הטעויות שלי בקשר שלנו?
לא יודע, קרנף, נשארתי עם כל כך הרבה חורים אבל משום מה זה
עדיין בתודעה שלי, אני מתכוון לזה שזה החורים שלך וזה כל כך לא
משנה לי לפעמים כי זו פשוט את - האינטימיות הטהורה שלי.
סבא.