[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







גיא שמש
/
השמיים כבר לא מחכים

אמרו לי סרטן ואני אמרתי לא. אמרו לי כן ואני התעקשתי. בסוף
נכנעתי. כמה זמן נשאר? לא הרבה, כמה חודשים. יש תקווה? לא.
מאוחר מידי. למה? שאלתי. למה? הם צחקו לי. הסיגריות שלך.
נובלס? נובלס? שאלו. דווקא נובלס. היית מעשן אסקוט ועכשיו חתול
שחור היה משתין לך על הקבר. אבל לא עישנתי אסקוט אז אני פה
בינתיים. אמרו לי אל תדאג יש גלגול נשמות. אבל גם נשמה חושבת?
שווה לי נשמה בלי מוח? איפה נמצאת נוגה במוח או בנשמה? אמרו
נשמה. אלוהים זה אהבה וכל הנשמות זה אלוהים. אתה תחכה לה היא
תבוא, אם תרצה אותך. למה עישנתי. זה כעס על עצמי. בשביל מנת
סוכריה של ניקוטין אני צריך... זה לילה אפל. האוויר מתוק. חושב
על מה שעומד לקרות לי ומוחי הופך משותק. אז לא חושב.
מוציא את קופסת הסיגריות שהביאה לי סרטן, ומצית לי סיגריה, הרי
כבר מאוחר מידי. הרוח מנסה לכבות, אבל הרי לא אני אכנע לרוח.
להבה תופסת את קצה הסיגריה, גחלילית כתומה בחושך. זה אני פה.
אני שאוהב את נוגה ואני לא בעולם שלה, אלא בעולם המוות. עוד
קצת ומתים. מה בינתיים? חמש שנים... חמש שנים שהלכו לאיבוד
בגעגועים והיא לא הייתה לצידי. משהו דפוק במוח הזה שלי... כל
אחד היה מסתער, ואולי כבר הסתערו. לא היה לי זמן לתקן את עצמי,
נוגה שלי, הייתי מכור להמשכיות. לסיגריה, למסך ה-MTV. ולא
הבנתי... לא הבנתי שרק את יכולה לתקן אותי. הייתי אבוד, אלוהים
זרק לי קרש הצלה, ואני בגאוותי אמרתי לו שהסתדר לבד. הייתי
טיפש... ועכשיו, מאוחר מידי. אין זמן. עוד מעט מתים. רגל אחת
בתוך הקבר ואני אדיש כמו המפרי בוגרט, מפריח עשן של סיגריה.
הגרדום שלי. דימדומי שמי הלילה כבדים. כאילו באו לחסל אותי כבר
עכשיו. היא לא אוהבת אותי... הייתי צריך לשאול אם היא אוהבת,
לנסות. שכחתי. שכחתי את מה שכולם חוץ ממני ידעו, כל אלה ששתו
בשקיקה את החיים, שבנו את עצמם מכל רגע, שלא נתנו לשנייה
בחייהם להיות מתה, אני שכחתי, שכחתי שעוד מעט מתים. ועכשיו,
אלים יקרים שלי, אני הוא זה, מיכה, שמשלם את המחיר. והשאר
רדומים... ישנים... נצלו! אני רוצה לצעוק. נצלו כל שנייה, כי
הנה אחד שהיה ופיספס. ההיסטוריה לא תזכור אותי. רק איזה אברך
מסומם מאלוהים יעמוד לפני קברי ויקרא מ-ספר כדי לעשות לעצמו
מצווה.
נוגה, נוגה שלי. מה את עושה עכשיו? פנייך המושלמים. הצחוק
בעינייך. האם הוא נשפך אל מישהו אחר? אלוהים, אני עומד למות.
לא אראה אותך? עם איזה זיכרון אמות? חייב להגיד... חייב...
שתדעי, שאני אוהב. כל שיר ברדיו הוא קונצרט לכבודך. כל משב רוח
ליטף גם את פנייך. כל פעם שאני רואה את הירח אני חושב: עליו
היא הסתכלה. אולי מסתכלת עכשיו. אולי דרך הירח אוכל... ולו רק
לרגע... לגעת בנשמתך. להיות מעורב בתאים במוחך שזוכרים אותי,
להיות חי. מה אתה רוצה? לראות אותה. מה תעשה? אלך אלייה. מתי?
מחר. למה לא היום? מאוחר. יעמוד לך האומץ?
יעמוד לי האומץ כי לא נשאר כלום. הכל שחור חוץ מלהבת האור שלה.
כי חיי... מה שנשאר, ריקים בלעדייה. ובלעדייה המוות שלי יהיה
ריק. לא אמרתי לה אני אוהב, ואני מת סתם. אני רוצה שהיא תבוא
אל קברי ותחייך לזיכרוני במוחה. אני רוצה שהיא תחשוב: הוא אהב
אותי, עכשיו אוהב גם? איפה הוא עכשיו? אני רוצה דמעה מעינה אל
השיש של המצבה שלי. אני רוצה שאם היא מעשנת, והיא לא, שתצית
סיגריה ואני אהיה בעשן. אלטף פנייה, אומר לה: סיגריה אחרונה,
מותק. רק לזכרי. כי... את יודעת... מי שמעשן סיגריה אחת, יש לו
סכנה מוחשית שיעשן כל ימיו כל הדרך אל הקבר, שמתקרב, ומתקרב,
בכל שאיפה מהסיגריה המקוללת והמענגת כאחת. תן סיגריה, תן עונג,
תן מוות. הכל באחד.
כן. אלך אליה. סיגריה היסטורית זו שאני זורק נתנה לי את ההחלטה
שתירשם בדפי היסטוריית חיי. מחר, מותק, מחר, ואהיה איתך.
והנה אני בדרך אל הבית בדרך שכולה גן אחד של ערפל. פוסע את
הלילה בסימטאות חשוכות. האורות בחלונות תלושים, לא שייכים
למציאות הנוראית שלי. אצלם הכל שקט... שקט. מישהו ישן פה. כולם
כמעט. ישנים, ישנים, כל הדרך אל המוות. שכחו לנצל. אני הוא זה
שישנה את העולם? אני הגוסס? כבר לא. אולי אם היה לי זמן.
מדרגות. האור. הדלת נפתחת. והנה אני בביתי. מדליק את אור המטבח
ונשאב לשיתוק. משהו עומד להיות סופי. המוות זו חומה שמשתרעת
לצדדים לנצח. לתוך השמיים לנצח. איש לא יוכל להמשיך כשהחומה
תקטע את דרך חייו. פחית בירה שחורה, חליצת נעליים, וטלוויזיה.
לא אכפת לי להירדם בבגדיי...

הנה אני חוזר מתוך מוות השינה לחיים שעוד נותרו לי. אבל
רגע... חלמתי משהו... סיגריה. עם העשן זה יבוא. מה חלמתי?
חזרתי מהפרדס בפנימייה. עבדתי שם. עייף ומסריח כמו כלב רחוב.
זו דרך שכבש טרקטור. בה הלכתי. לאן? לקבוצה. מכל עבריי היה
השדה. האדמה הפוכה. והנה... הייתה שם נוגה. הולכת לה בשקט עם
שניים מחברותיה תחת שמי התכלת הקיציים. והיא... והן... נעצרות
להגיד לי שלום. מה נשמע? אני שואל. הכל בסדר. היא אומרת. כנראה
שהכל נפלא. ואז... אחזתי בידה. אמרתי... את יודעת שאני אוהב
אותך. והיא חייכה. זה באמת היה החיוך שלה. אני עוד זוכר.
חברותייה מבליעות חיוך, כאילו אנחנו ילדים בכיתה א'. והיא
אמרה... אני יודעת. ואז... מה קרה אז... מעורפל. רגע שאיפה
מהסיגריה תביא לי את הזיכרון. אה! שאלתי אותה בעיניי אז מה
עכשיו. האם מותר לי, האם מותר לי לאהוב אותך? זה בסדר? אבל היא
לא ענתה. היא התנערה ממני והמשיכה אל הפרדס. ואז היה גב...
ואני נותרתי לבד. היא לא אמרה לי אם זה בסדר.
רדיו. טלוויזיה. ספר. שעת ערב. בגדיי עליי ונעליי לרגליי והנה
אני חייל של אהבה הולך למצוא את נוגה שלי. אני נועל את הדלת
ויוצא לשקיעה יפיפייה שעומדת מולי בין הר לשמיים. זו שקיעת
הנפש. ואז אני במכונית, והשמש מתמלאת יסורי גסיסה, דמה נמרח על
פני כל השמיים. אבל מחר היא תבוא שוב. רעננה ויחפה כאותם בני
שש שעיניהם, ראיתי, אגמים של אושר צרוף. לכי לחמם את אירופה
ואפריקה... ברדיו יש איזה שיר של שאקירה. והנה אני... כבר
ממריא אל הכביש המרופד בזפת. ימים משונים... אלה בהחלט ימים
משונים מאוד... לדעת, בדם, שעוד מעט תילקח. זה יכול לפוצץ את
המוח. אבל לא לחשוב, לא לחשוב, מה יש ברדיו? רמי קליינשטיין.
זה טוב. ואז מה? ריטה. זוג עשו לנו. ושלמה ארצי שר אהבתיה. לא
ידעתי זאת פתאום. ידעתי כבר שנים.
בשעת ערב מאוחרת או אולי לילה מוקדמת אני נכנס אל תחום המושב.
זו ארץ נוגה. הכל מריח נוגה. מפה בא הצחוק בעיניים. מפה בא ריח
השמפו שלה. מפה בא חיוכה... הבתים לא נראים אותו דבר. כבר סימן
טוב. הנה ילד... אשאל אותו. לעזאזל, הוא בוכה.
"ילד. למה אתה בוכה?" הוא מנגב את דמעותיו. "מה אכפת לך?" הוא
זורק בכעס. מה אכפת לי באמת. צרותיי צרותיי, וצרותיו צרותיו.
אבל באתי בשביל לשאול  אותו "אולי אתה יודע איפה גרה נוגה?"
"קצת קדימה." הוא אומר לי. "לפני הבית יש גדר ירוקה." אני
מודה לו ונוסע חרש משם. נע מבית לבית. מכוניתי היא חללית בכוכב
נוגה. הנה אני מסייר כדי למצוא את בת הים שלי ש-איפה היא
מתאכסנת.
עננים שוב מתחילים לכסות את השמיים. הנה גדר ירוקה... אבל למה?
למה פה? את כל כדור הארץ יש. למה דווקא פה? זוג בחצר הבית,
בולע זה את זו בנשיקות. תגיד לי אלוהים שזו לא נוגה שלי... היא
ניתקת מהפנים האלה שלו ולמה זה דווקא לי... זו היא. נוגה שלי.
מה חשבת? שאוצר כזה מישהו לא יקטוף? היית חמש שנים ארוכות בבור
שיכחה שאתה כרית. מה חשבת? שגם היא חולמת עלייך בלילות? למה
לא? למה לא לכל העזאזלים שבעולם. היא כה יפה... הזמן כאילו לא
נגע בה. החיים זה בה. למה אני בא לקלקל במוות שלי? משהו הם
מדברים... אוזני עטלף זה לא אני. היד שלו מחליקה על הלחי
הקדושה שלה... היא מחייכת. היא בטח אוהבת אותו. למה אני לא
יכול לפרגן? פרגן, בן זונה. פרגן. לא תחכה לך לנצח. אלי כהן
שלח לאשתו מכתב מסוריה: תתחתני. מה חשבת...? ובאמת, מה חשבת?
הוא אומר משהו ומתרחק. לא, אל תתרחק, הנה אני מפרגן. השלמתי.
שתהיה מאושרת. אוהבת אותך? על הכייפאק. יותר טוב משתאהב גוויה.
היא זורקת לו כמה מילים קדושות והוא מרים יד בתשובה. אני
בודד... מדליק סיגריה. הניקוטין המזויין התקלקל. המוח לא מגיב.
היא מביטה בו... כשהוא מתרחק. אהבה. ים של אהבה יש בעינייה.
היא נראית כה חופשייה, כה מלאה חיים. למה לי? היא נכנסת לביתה
והוא עובר מול עיניי, מול מכוניתי. מביט בי כאילו הייתי איזה
חמאס שבה לשים לו פצצה באווירה. עיניו מתנתקות ממני והנה הוא
נבלע בבית ממול. לך... לא. אני מפרגן. כמה מאנייק אני כבר יכול
להיות? אז זהו. עכשיו הסיגריה בסדר. הניקוטין מבעבע במוח ועושה
את סופת הכימיקלים הקטנה שלו. הנה אני שלם. אז היא אוהבת מישהו
אחר... אולי. גם ככה אני מת. הרי לא ארצה שתאהב גוויה... מה יש
לך? אתה תלך אל אלוהים. זה רק גוף. זה רק כלי. אלוהים! לרגע
חשבתי הנקישה הייתה במוח שלי אבל זה רק הילד. הילד הבוכה. על
מה הוא בכה? צרותיי צרותיי... אני מוריד את הזגוגית בכפתור.
כפתור סידרו לי... "יש לך סיגריה?" הוא שואל. הכעס מתלקח לי
בבסיס המוח. עוד אחד כמוני שעוד רגע, כמו שעשיתי, יזרוק את
חייו לפח. מתים מזה, מותק... מתים. "ההורים שלך מרשים לך
לעשן?" עוד לא היה לו בר מצווה או שהיה לו אתמול... "הם לא
מרשים." הוא אומר. יופי, אז... "אולי תתן לי בכל זאת?" תשובה
שגויה. תשובה שגויה. אתה לא יודע ש"מקבלים מזה סרטן."
"אני לא אמות מסרטן." הוא אומר. "אני בטח אמות במלחמה." רחמים
של חולשה... אתה, מיכה, הקטן, בא לתקן לילד את החיים? בעולם
מטורף כבר דאגו לך האינדיאנים ושמו לך ניקוטין לעמעם קצת את
המחשבות. ללקט מוזות. לנוח... להביט ממרומי הגשר של החיים. כמו
פעם כשהיית ילד. לפני שהתאהבת. זוכר? בידי עופרת... אני עושה
את הדבר הנכון? אני מגיש לילד סיגריה. "זה נובלס." אני אומר
לו. וטירן בצחוקו המשוגע שהיה נח דרך קבע בתוך עיניו מבליח בי
לשנייה. "זה בסדר." הוא אומר. מדבר כמו מבוגר. ילד היה אומר מה
אכפת לי. ואני. לא אני יעביר חוק שיאסור לשווק סיגריות. יהיה
פה מאפייה של סיגריות כמו בתקופת היובש בארה"ב. הרצח ישתולל
ברחובות בשביל איזה נובלס זול. צריך לבד, שכל אחד יתפוס שכל,
ויתרחק מסיגריות כמו מאש. כי אחרי שנפלת אתה רחוק מפתח הבור.
ואז... רק אם אלוהים יעשה איזה נס קטן יגידו עלייך הוא עישן
וחי עד מאה ועשרים. ואז יעשנו בעצמם... וימותו. להם לא יהיה
נס. אבל זה ילד שחייב ניקוטין בדם. לא אני קורא מחשבות, אבל
משהו איתו לא בסדר. הוא לוקח את הסיגריה בתודה וכבר אני מגיש
לו אש. מרגיש כמו רוצח. חיוך קר ומחושב עולה על שפתותיי. ברדיו
אהוד בנאי. הלב שקפא הפשיר לא חוזר לעיר ממשיך לנסוע... תן לי
למות, אלוהים. אין לי עקרונות. לו היו לי אני בעצמי הייתי
מפסיק לעשן רק למען הנקמה. חסר חוט שידרה זה אני... אז למה לא
פשוט למות? לא כמוני יתרום לרווחת העולם. רק יהיה עלוקה,
שמוצצת טובות הנאה ומשהקת בירה מול הטלוויזיה... כשרואים...
מה? MTV. זולל המוחות הזה. הילד יונק את הסיגריה בכזאת
תאווה... לא משתעל. לא פעם ראשונה. ימות כמוני.
"אז מה יש לך עם נוגה?" הוא שואל. ליבי... רק רגע... כן. מחסיר
פעימה. כי השם שלה יוצא משפתיו כל כך נקי. כל כך פשוט. כל כך
טהור מכל הקדושה המטונפת שאני הדבקתי לה. הלוואי והייתי אוהב
אותה בלי להתייסר. "היכרתי אותה כשהייתי צעיר." אני אומר לו.
"רק בכמה שנים גדול ממך." כן. הנה. אני כבר זקן. המראה לא
משקרת אתה כבר ילד גדול... לכנסיית השכל יש שכל. "אז זו מין
פגישת מחזור?" החיוך שלי הוא אמיתי. הכל כל כך פשוט כשאתה
צעיר. בלי יסורים, בלי בלבלה בראש. פשוט, נקי, טהור. "כן." אני
עונה, ולא יכול שלא לחייך שוב. הנה. הסגרתי את עצמי. "משהו
כזה." באמת? אני בא לעבוד על ילד בן שלוש-עשרה? "היית חבר
שלה?" הוא שואל, מגשש. "ידיד." אני עונה, והוא משחרר עשן.
נתפסתי. "יש לה חבר. זה שגר פה." והוא מצביע על הבית בו נעלם
הבחור אותו היא... טוב, ניש-קה. "טוב..." אני ממלמל. והלב שלי
פועם כמו מטורף. מה יש לי? אני ממהר לשאוף מהסיגריה. "אז למה
אתה לא נכנס? אתה מתבייש? ראיתי אותך חונה פה..."
"אני רק מעשן רגע." אני חותך. זו סיגריה של אומץ, ילד.
כשתגדל, אם חס וחלילה עוד תעשן, תבין. "היא לומדת רפואה." אומר
הילד. "היא רוצה להיות רופאה." ואני ידעתי. אבל אני שותק. "אתה
יודע?" הוא מקשה. "כן." אני עונה בצורה לא מאופסת. "איך אתה
יודע?" הוא שואל. תהיה חוקר משטרתי ואני אהיה דון קורליאון ואז
אולי אענה... "אני יודע!" הוא נבהל. אני עוצם את עיניי רגע.
חייב להירגע. "אני מצטער..." אני לוחש. עיניי מלאות ים... אתה
לא רואה? עיניי ים המוות. "טוב." הוא אומר. "אני הולך." אני לא
עונה והוא מתרחק, לוגם מהסיגריה שלו. לפתע הוא חוזר. הרי לא
ידעתי ש"בכיתי כי אחי נהרג בשטחים." אני מביט בו באימה. מה הוא
זוכר? "אני..." המילים שלי בקושי יוצאות. "אני מצטער..." אני
חורק. עוד מעט אני. עוד מעט יגידו בכיתי כי מיכה עישן. הוא
מביט בי ברוך. ככה אימא הייתה מביטה בי כשהייתי חולה, שנינו
מול החדשות שדיברו על סברה ושתילה... "אל תבכה..." הוא אומר
בקול מלטף. "אני כבר בכיתי..." שהגהינום הזה ייגמר עכשיו! כי,
אלוהים האדירים הכל יכול, אני לא עומד בזה. אני מנסה לקטוף עשן
מהסיגריה שלי, אבל היא כבר כבויה. אני מניח לה ליפול אל
האספלט... והילד, כמו אימא. הוא מגיש לי את הסיגריה שלו היישר
אל שפתיי. אני אוחז אותה בשפתיי, לופת אותה באצבעותיי, יונק
מוות, יונק עשן. זו לא אשמתי שהעולם חרא, אלוהים... "הוא חי
פה." הוא מצביע על רקתו. "פה הוא לא ימות עד שאני ימות, הוא
יהיה איתי במלחמה נגד פלשתין, ורק כשאני לא יהיה, גם הוא לא
יהיה עוד... הוא יהיה שם." ואז הוא עוצם רגע את עיניו, אני
מביט בו אכול יסורים. "להתראות." הוא אומר. איפה? תגיד לי
איפה? אבל הוא לא אומר. הוא הולך. נוגה לא הרשתה לי לאהוב
אותה. עדיין לא... אבל אני הרשיתי לי. גשם ברדיו. אני רוצה
לשמור עלייך ועליי היום עבר עלינו יום קשה מידי בחוץ יורדים
עכשיו גשמי ברכה ואת בוכה... נוגה. אני מביט אל ביתה. הנה אני
בא.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
לראות סלוגן ממש
טוב- ולא לזכור
אם אתה הוא זה
שכתב אותו.



"המדריך לכותב
הסלוגנים
הצעיר"- פרק 8,
"על האמנזיה".


תרומה לבמה




בבמה מאז 4/1/05 12:01
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
גיא שמש

© 1998-2017 זכויות שמורות לבמה חדשה