[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







גיא שמש
/
אטרף!

1
נמל התעופה היה מלא עשן. מיכל מצצה דרך הקש את הקולה שלה וחשבה
איך כל נמלי התעופה דומים. אותם ההתרגשויות של פרידות וחיבוקים
שלאחר זמן. היא נאנחה אנחה קטנה וחשבה: כמה זמן עוד תצטרך
לחכות? ההודעה שחיכתה לה כאן בדלפק אמרה ש-מיכה יתעכב.
היא הציתה סיגריה. נער צעיר שישב לא רחוק תקע בה מבטים
מפשיטים. היא נעה בחוסר נוחות ושלחה אליו חיוך רפה. מאז הגיעה
הספיקה מיכל שלנו ללכת לשירותים, להתקלח, ולשנות את תסרוקתה.
את כל זה עשתה בלי למהר. היא הספיקה לטייל בין חנויות נמל
התעופה ולאכול קצת במסעדה. לבסוף ישבה ברחבת הקבלה ועקבה אחרי
היוצאים והנכנסים.

היא הציצה בשעון. ברנש אחד תקע בה מבטים והיא הסתכלה עליו
בחשדנות. הברנש חייך לעצמו והלך. בעוד היא חושבת אם כדאי
להזמין עוד כוס קולה ראתה עוד אחד תוקע בה מבטים. -או שאני כל
כך יפה,- חשבה. -או שיש לי מקרוני על האף.- היא קמה. יותר מידי
אנשים גילו בה התעניינות. תוך כדי הליכתה נתנה מבט חטוף באחרון
שהביט בה.  הוא די יפה, חשבה. אבל מיד שכחה אותו כשיצאה החוצה
אל הכביש. מה מעכב את מיכאל?
לפתע נגעה בה יד. "את מיכל?" זה היה הגבר הנאה שתקע בה מבטים.

"כן." אמרה.
"מיכאל שלח אותי."
מיכל הסתכלה בו שנייה. אחר-כך מעכה את הסיגריה על כף ידה וזרקה
אותה הצידה.
"איי!" קרא האיש בהתפעלות.
"אני בחורה קשוחה. מי אמרת שאתה?"
"לא אמרתי." אמר האיש. "שמי חנן."
"חנן, הה?"
"כן. יש לך בעיה עם השם שלי?"
מיכל חייכה. "להיפך. יש לך שם מעורר מינית. בעיקר בגלל ה-נ'
הסופית."
"מה את סחה?!"
"אז מה? מיכאל לא יגיע?"
"הרבה עבודה. הוא לא יוכל לבוא. אני חבר שלו. הוא ביקש ממני
לדאוג לך עד שהוא יבוא."
"ואיך אדע שאתה באמת חנן?"
"שאני הוריד ת'מכנסיים?"
"לא צריך. עכשיו אני מאמינה."
חנן הביט על התיק שלה. "אלה כל המזוודות שלך?"
"כן. איפה המרכבה שלך?"
"המרכבה שלי היא ב.מ.וו 2002 שחונה עכשיו בחנייה כפולה. אז
כדאי שנמהר לפני שיתקעו בה דו"ח."
מיכל מילמלה: "אתה חושב שאכפת לי..."
"מה?"
"כלום."
"את אמרת משהו."
"עזוב. שטות."
היא ישבה לצידו במכונית. חנן התחיל פתאום לחרמן את עצמו
ולמלמל: "איפה המפתחות שמתי אותן?"
"אלה?" היא שאלה. הן היו תקועות במצת המכונית.
"כן." הוא סובב את המפתח והמנוע התעורר לחיים בשאגה עשירה של
מנוע מטופל היטב. הגלגלים הופנו לכביש והמכונית דהרה את דרכה.
"תגידי." אמר חנן. "את חושבת שאני סקסי?" הוא דיבר בלא להפנות
מבטו מהכביש.
"אתה שרירי?"
"אני די שרירוני. יש לי תחת מוצק וריבועים בבטן. זה טוב, לא?"
"אתה יודע שכן."
"את רוצה לבדוק את ביצועיי?"
"אני מרגישה שזה יקרה." הוא הביט אליה והיא קרצה לו.
"היי, תראי!" הוא הצביע פתאום על ברנש בצד הכביש. "הוא התחפש
לשוטר. מושפע מסרטים."
"הוא באמת שוטר." אמרה מיכל.
"אה. את יודעת, את אישה יפה. אני שמח שיש לי חברה כמוך. את
בחורה לעניין."
"על הכייפאק." היא נתנה לו יד והוא נתן לה קיף.
"את יודעת," אמר חנן. "כשתגיעי למלון תוכלי לטלפן למיכה ותראי
כמה הוא אוהב אותי."
המכונית נכנסה לשביל קטן ונעצרה מול פתח המלון. פרדי קרוגר
ניגש אליהם ושאל: "לעזור לכם עם המזוודות?"
"לא תודה, פרדי." אמר חנן. "אין לנו מזוודות."
הם יצאו מהמכונית ופרדי נהג אותה אל החנייה.
המלון היה יפיפה. מיכל התרשמה בעיקר מהרקדנים שלבשו תחתוני עור
ורקדו ליד כלובים גדולים מלאי בלונים. חנן ניגש לפקיד הקבלה:
"תן לנו חדר שמשקיף לבית הזונות, בבקשה."
הפקיד ששערו היה משוח בשמן נתן להם מפתח גדול ועתיק. "מספר
שישים ותשע." אמר הפקיד.
"תודה." אמר חנן. "ודרך אגב, תתקרב רגע, יש לי משהו ללחוש לך."
הפקיד היטה את אוזנו וחנן לחש עלייה: "אני יודע מה עשית בקיץ
האחרון."
"הייתי בסרט 'צעקה.'" אמר הפקיד.
"אתה רואה." אמר חנן מרוצה. "ידעתי." חנן זרק לפיו סוכריית
מנטה. "רוצה?" הציע לפקיד.
"לא, תודה."
"טוב. אני הולך לחדר. מיכלי?"
"מה, מתוק?"
הוא הביט עלייה וראה אותה ממששת את אחד הרקדנים בין הרגליים.
"אני עולה להתקלח. תעלי לחדר 69 כש... הממ... תגמרי."
"אין בעיה."
וחנן עלה.

כשמיכל עלתה לחדר היא ראתה את חנן עירום ורטוב שוכב על גבו
ומאונן.
"חנן?!" אמרה נעלבת. "יכולת להיות איתי!"
חנן הביט עלייה. "באמת?" לפתע הזין שלו השפריץ. "מצטער, מותק."
אמר בחיוך מתנצל. "פעם הבאה."
"אני עייפה. אני רוצה להתקלח." היא התפשטה והוא עקב אחריה
כשחיפשה עירומה את התחתונים והמגבת שלה בתיק.
כשנכנסה למקלחת התלבש. "מיכל מותק?" אמר מעבר לדלת.
זרם המים נפסק. "מה?"
"אני הולך. אני אבוא לקחת אותך מחר בעשר בערב."
"בסדר."
"ביי."
"ביי."

2
רינקקק רינקקק.
מיכל התהפכה במיטתה.
"רינג רינג אמרתי!"
היא התעוררה בבת אחת. "מי זה?!" צעקה.
"הטלפון!"
מיכל הביטה בו בפחד. "טלפון מדבר?"
"נראה לך שטלפון ידבר? זה הפקיד. אני עושה ת'צילצול דרך
האינטרקום!"
"אה." היא הרימה ת'אפרכסת. "הלו?"
"מתוקה! דובשנית! מרמלדה!"
היא הסיטה ת'אפרכסת בבהלה. אחר קירבה אותה בזהירות. "מי זה?!"
"אני! מיכה!"
"מיכה?" היא חיפשה בעיניה את השעון. המחוגים הזוהרים הראו
שמונה ורבע. "מיכה! מה אתה מצלצל כל כך מוקדם?!"
"היפיפייה נמה את שנת היופי? וזה לא מוקדם! כבר שמונה
ועשרים!"
"השעון שלך ממהר."
"לא התגעגעת אליי?"
"התגעגעתי. בטח שהתגעגעתי. אני כבר רוצה להיות איתך. לחבוק
אותך בידיי. ברגליי. לכסות אותך בנשיקות."
"טוב. תירגעי." אמר מיכאל. "זה לא יקרה בקרוב."
"למה?!"
"כי עוד יש לי דברים לעשות פה. אני אאחר קצת."
מיכל נגעה בשפתיה. "כמה זמן?"
"כמה ימים. ו... מיכל. אני חם אש. יש פה הרבה בנות, אבל אני
מחכה רק לך."
"אתה מחרמן אותי!"
"יופי. חנן הציק לך?"
"הציק? לא. למה?"
"חנן הוא איש מאוד מאוד חסר עכבות."
"באמת?"
"כן. אני חושש שהוא קנה מנת פלאפל ולא הציע גם לך."
"זה דווקא לא קרה."
"לי זה קרה! חסר מצפון! חסר מוסר!"
"תירגע!"
"או-קיי."
"אני באמת מחכה לך שתגמור... בתוכי."
"הופה!"
"כן. ותקנה קונדומים איתך. כאן אני לא יודעת איפה קונים."
"איזה טעם?"
"תות."
"את אוהבת תות?"
"מאוד!"
"יופי. אז ביי."
"רגע! למה ביי?"
"אני רוצה לשמור אותך ככה."
"אה. שמור על מורל זקוף."
"זקוף לכבודך, מותק."
"אוהבת..."
"אותך..."
"מאוד. ביי, מיכה."
"ביי, מיכלי."
3
מיכל הניחה את האפרכסת בעריסתה, בוקעת מהמיטה בהתפנקות. היא
ניגשה למזוודה ופתחה אותה, מסיטה הצידה חוברות פורנו לנשים,
מכשירי גילוח וקרמים לגילוח הרגליים, ויברטור משומש. לבסוף
הוציאה את השמלה הכחלחלה שלה והניחה אותה על הכיסא. היא
התפשטה, עשתה מקלחת וצחצחה שיניים תוך כדי. התנגבה, מרחה על כל
גופה ופנייה קרם לחות, לבשה את שמלתה בלא לטרוח ללבוש תחתונים,
התעצלה לטפל בשיערה ולכן הסתפקה בקוקו על עורפה, עשתה כפיפת
בטן אחת, שכיבת שמיכה אחת, עמדה על רגל ימין עשר שניות, עמדה
על רגל שמאל עשר שניות, ואז יצאה מחדר המלון וירדה במעלית
למסעדה. היא ישבה שם מאותו הבוקר בעשר, עד עשר בלילה. בולסת
סטייקים עם רטבים חריפים ואוכלת גרגרי תירס ישר מהקופסה. עשתה
כמה נאדים. גיהקה. ואז בעשר בלילה הדליקה סיגריה. המלצר שהיה
ליצן עם אף אדום עגול, שיער סגול, וליפסטיק בעובי של שלושה
סנטימטרים על שפתיו בא אליה.
"את אישה יפיפייה!"
"תודה."
"את מדהימה!"
תודה."
"את סקסית כמו הגיהינום!"
"איך אתה יודע איך הגיהינום?"
"מה זאת אומרת? הייתי שם."
"אהה..."
"אני בטוח שאת מתה על סקס!"
"כמו רוב האנשים."
"יש לך בטח שדיים מוצקים ודשנים!"
"טוב... זה נכון."
"ותחת משגע!"
"כן... מה הנקודה?"
"ויש לך רגליים חטובות, כפות רגליים שדורשות נשיקה, צוואר
ענוג, שפתיים חושניות, זוג עיניים שאפשר לראות בתוכם את הים,
ושפתי פות שרעבים תמיד!"
"זה נכון. אבל יש לי גם שכל."
"בוודאי. אלוהים לא יעשה עלייך עבודה כל כך טובה רק כדי לפשל
בשכל! זה ברור מאליו!"
"אני שמחה שהבנת את זה."
"אני מבין הרבה... הייתי רוצה לזיין אותך. רוצה?"
"לא."
"למה לא?" ואכזבה מרה התפשטה על פניו.
"אני לא שוכבת עם ליצנים."
"למה לא?"
"הייתה לי פעם חוויה לא נעימה כששכבתי פעם עם ליצן."
"מה קרה?"
"לא חשוב."
"את יכולה להגיד לי."
"אני מעדיפה שלא."
"את יודעת... חבל... איתי היית יכולה להרגיש האישה הכי סקסית
בעולם."
"אני כבר מרגישה כך."
"הייתי יכול לתת לך אלף אורגזמות בשרשרת!"
"אני לא חושבת שאתה טוב עד כדי כך."
"אני כן."
"אתה לא."
"אני כן. כן כן כן."
"לא ולא. לך תעשה ביד. אני מרשה לך לפנטז עליי כשתאונן."
"הו. תודה רבה."
"העונג כולו שלי."
"טוב... איך הייתה הארוחה?"
"מצוינת."
"יותר טוב מסקס?"
"שום דבר הוא יותר טוב מסקס."
"את מתכוונת שאין משהו שהוא יותר טוב מסקס."
"זה לא מה שאמרתי."
"אז מה אמרת?"
"ש... סקס הוא הכי טוב שיש."
"אה. אז תגידי ככה."
"לך תשפריץ..."
"הארוחה הייתה טובה... בכל זאת?"
"כן."
"איך את יכולה לאכול חמישים ושש סטייקים?"
"ושתיים עשרה קופסאות תירס."
"כן. איך?"
"הייתי רעבה."
"לא בא לך לחרבן?"
"נשים מדהימות וסקסיות לא מחרבנות. מאיזה כוכב נפלת? אתה כל כך
תמים!"
"טוב... חשבתי."
"תחשוב עליי כשתאונן."
"כשאני יעשה ביד, את מתכוונת."
"יש הבדל?"
"בטח! ההבדל הוא עצום! עשיתי על זה עבודת דוקטורט
באוניברסיטה."
"כמה קיבלת?"
"אפס..."
"כי אין הבדל."
"טוב... אולי לא. את חברה של חנן?"
"אנחנו ידידים."
"שכבת איתו?"
"עוד לא יצא לי."
ואז נשמע קול עמוק ורחוק: "עוד ייצא לה."
שניהם הסתכלו לעבר הדובר, וזה היה חנן.

4
"הו! חנן!" אמר הליצן. "גם אתה מדהים. אבל אני מצטער, אני לא
הומו."
"זה בסדר. אתה יכול להתחפף?"
"אדון חנן. אני מבקש שתדבר אליי בנימוס. תן לי כבוד. אני לא
זבל של אף אחד."
"אני מצטער. אתה צודק. אז אולי תעוף מפה... בבקשה."
"כך יותר טוב." והליצן המלצר הביט רגע על יופייה המדהים של
מיכל כדי לצרוב אותו בזיכרונו, והלך.
"אז כמה בירות שתית?" שאל חנן.
"לא שתיתי."
"אז כמה טקילה?"
"לא שתיתי בכלל אלכוהול."
"למה?"
"אני משתכרת בקלות."
"וזה רע?"
"לא אמרתי שזה רע. אבל לא בא לי להיות מסטולה."
"ולהתמסטל בא לך?"
"לא. גם זה לא בא לי. רגע... זה לא אותו הדבר?"
"לא יודע. לא למדתי באוניברסיטה."
"אהה... צריך לשאול מישהו."
"את יודעת... את כל כך יפה. צריך להיות לך רגש אחריות בגלל
זה."
"למה אתה מתכוון?"
"זה לא צודק שרק אנשים מעטים ייהנו מיופייך. כשיש לאדם הרבה
ממשהו, הוא צריך לחלוק אותו למי שיש פחות."
"מה אתה מציע?"
"אני מציע כמובן שתהיי זונה."
"לא תודה."
"למה לא?"
"כי אני אנוכית."
"אני מעריץ את זה באישה. טוב. נלך?"
"לאן?"
"למועדון לילה."
"אמרתי שאני לא רוצה להיות זונה!"
הוא צחק. "לא בשביל זה... בשביל לבלות."
"אבל אמרתי שאני... איך לבלות?"
"ריקודים. צפייה במופע."
"איזה מופע?"
"זה תמיד הפתעה בשבילי מה שהם מציגים."
"אני לא יודעת אם אני יכולה לבוא איתך... אתה מבין, אני עם
מיכה."
"מה הקשר?"
"אז אם אני אבוא איתך זה לא יבנה אמון ביני לבין מיכה. מה אתה
חושב שאני, זונה?"
"לא אמרתי... מה יש לך עם זנות?"
"כלום. למה? אתה חושב שיש לי משהו עם זנות?"
"לא. אני פשוט גבר עם הורמונים שמת לזיין אותך. זאת אומרת...
אני ידיד שלך ושל בעלך ולא נראה לי שהוא יכעס אפילו אם הוא
בכלל יידע שיצאנו לבלות בצורה די תמימה."
"מיכה לא רואה אותך כידיד."
"למה? מה עשיתי לו?"
"קנית לעצמך מנת פלאפל ולא הצעת גם לו!"
"את דיברת איתו?"
"דה!! אז איך אני יודעת?"
"הוא אף-פעם לא הבין את זה. הייתי רעב ולא היה עליי הרבה
כסף... למרות שאני עשיר."
"היית יכול לשלם ב-ויזה."
"ראית פעם חנות פלאפל שלוקחת ויזה?"
"אף-פעם לא ניסיתי... תמיד היה לי כסף בכיס."
אז את לא יודעת. הם לא מכבדים ויזה."
"ולא אמרת את זה למיכה?"
"אי-אפשר לדבר איתו. אז מה את אומרת? תבואי איתי לבלות?"
"כבר אתה רוצה סקס?"
"לבלות, מתוקה. הכוונה לריקודים וצפייה במופע. סקס רק אם גם את
תרצי."
"ולאן אתה רוצה לקחת אותי?"
"ובכן..."
"מה זה ובכן? מה אתה? מורה ללשון?"
"אף-פעם לא אהבתי את מקצוע הלשון... אבל אהבתי למצוץ לשון של
בחורה!"
"טוב. אני מבינה למה. אנחנו הבנות כל-כך יפות. אבל תדבר במילים
פשוטות. לאן אתה רוצה לקחת אותי?"
"למיטה, נמרה סקסית. למיטה."
"אמרת ריקודים... מה יש לך? אין לך סבלנות?"
"אז בסוף אני אהיה בין הרגליים שלך?"
"הורמונים יגידו."
"ואת תאנקי ותגידי לי -כן! עוד! דפוק אותי חזק! אני רוצה
לגמור! אני רוצה לגמור!- כך תגידי?"
"אמרתי לך. ימים... הורמונים יגידו. לאן אתה רוצה לקחת אותי...
עכשיו. חוץ מ-למיטה?"
"למועדון הכריש."
"למה קוראים לזה ככה?"
"כי יש שם אקוואריום ענק עם כרישים. ומה חשבת?"
"שבעל המקום מכנה את עצמו -הכריש.- "
"ובכן..."
"דבר עברית!"
"לא. זה בגלל הכרישים. אני לא יודע איך בעל המקום מכנה את
עצמו."
"טוב... תגיד, מה כרישים אוהבים לאכול?"
"בחורות יפות."
"מה?! אני בחורה! אני יפה!"
חנן צחק. "את חושבת שאתן לכרישים לקרוע את גופך המדהים? הוא
יותר מידי יקר. צריך לשמור עליו."
"בטח שצריך... תגיד את זה שוב."
"צריך לשמור עליו."
"לא. לפני זה."
"אה. הגוף שלך מדהים."
היא הביטה בו בעיניי ים. "נכון, אה?"
"בטח."
"טוב. רוצה למצוץ לי את הבוהן?"
"את יודעת מה אני מעריץ אצל עכבישים?"
"לא... מה הקשר? אתה מדבר בלי קשר. שאלתי אותך שאלה!"
"סבלנות. אני מעריץ אצל העכבישים את הסבלנות שלהם."
"אה... אז בסבלנות אתה מחכה עד שתמצוץ לי את הבוהן."
"כן. את תופסת מהר."
"בטח שאני תופסת מהר. הרי אמרו לי שאלוהים לא עשה אותי כל-כך
יפה כדי לפשל ולא לעשות אותי גם חכמה."
"ברור. ברור."
"אני לא יודעת אם אני רוצה לצאת איתך. אני צריכה לשאול את
עצמי."
"לשאול? אז תשאלי."
"בסדר. רגע." היא התנתקה ממבטו ושאלה בקול את עצמה: "מיכל. את
רוצה לצאת לבלות עם חנן?" עברו כמה שניות.
"נו?" שאל חנן.
"רגע. אני... היא חושבת."
"אה..."
לאחר עוד כמה שניות: "היא החליטה שכן."
"יופי. בואי נלך."
"בתנאי שלא תיתן אותי לכרישים."
"נראה לך?"
"יופי."
"היי! ואת לא תתני אותי!"
"אני אחשוב על זה."

5
הרחובות בלילה היו אפלים, אבל מוארים היטב. שטניים, אבל מלאים
אהבה ורוך. אבודים, אבל מלאים בבני-אדם. נקיים, אבל מלאים
בפסולת ובקליפות תפוזים ובקונדומים משומשים. יפים, אבל גם
מכוערים. אדומים, אבל צהובים... הם נכנסו למועדון "הכריש" שהיה
מקום קטן רחב ידיים. מואר בהרבה אורות ניאון צבעוניים. זה היה
מסוג המקומות שרק בחלומותיה הטובים ביותר הייתה חולמת שהיא
מבקרת בהם... ואז הייתה מתעוררת שטופת זיעה. היו שם כמה
אולמות: "אולם ההימורים" בו נערכו ריקודים. "אולם הריקודים" בו
הוגשו משקאות סביב שולחנות עץ עגולים. "אולם המשקאות" בו הוגש
האוכל. ו"אולם המסעדה" בו נערכו ההימורים. על כל קיר רחב בכל
אחד מהאולמות היו אקוואריומים גדולים בהם שייטו חרש כרישים
גדולים ואימתניים.
"הם אוכלים בשר פרה." אמר חנן. "אבל בלילות הם בוכים בתחנונים
לבשר אדם."
"ונותנים להם?"
"מה פתאום! השתגעת? זה קרה מזמן." חנן שלח יד אל שדה. "בואי
נלגום כוסית."
"תוריד את היד שלך!"
"זה לא נעים לך?"
"אל תשאל שאלות קשות, ואני לא אשקר."
"בחייך. זה נעים לך." והוא לש את שדה.
היא העיפה את ידו ממנה. "זה לא הזמן." אמרה.
"אבל זה נעים לך! זה נעים!"
"אז מה? לא לפני כל האנשים פה..."
"טוב. בואי נלך לשתות."
הם ישבו ב"אולם הריקודים" בו הוגשו המשקאות. "בשבילי רק ברד
תות." אמרה לחנן. הוא הלך וחזר עם המשקאות. אף-אחד מהם לא היה
ברד תות. "מה זה?!" היא נחרדה.
"משהו מיוחד." הוא ישב לצידה. "תטעמי."
"אין בזה סמים אני מקווה."
"לא." הוא חייך. "מה פתאום?"
היא טעמה. טעם המשקה היה נהדר. קצת חמצמץ. קצת חריף. היא
החליטה שזה בסדר. הם שתו על סיגריה.
"ימים משונים נופלים עלינו." אמרה לו.
"כמה שיותר משונים ככה יותר טוב." אמר.
הם סיימו את המשקאות ויחד עברו לאולם בו נערך מופע. היה שם אדם
שהוריד את ראשו ושיחק איתו כדורגל. היה אדם שהושיבו לפניו
אישה, והכרוז אמר: "תראו כמה מדהים זה עומד להיות. האיש הזה
באמת מסוגל לומר זאת!" והאיש אמר לאישה: "אני אוהב אותך."
וכולם מחאו לו כפיים בהתלהבות. "חבל שאתה לא כמוהו." אמרה אישה
אחת לבעלה. "הוא סתם נמושה." אמר הבעל. והיה אדם אחד שעמד לפני
הקהל ואמר: "אני יודע שיהיה לכם קשה להאמין, אבל עליכם לשמור
על ראש פתוח. העולם מלא דברים מופלאים שמעבר לתבונתו של אדם.
זה מדהים... אני יודע שלרובכם יהיה קשה להאמין. אבל זה באמת.
אני מעולם לא עשיתי ביד!" הייתה מכת תדהמה רגע בקהל. חנן הפיל
מפיו את הסיגריה. "שקרן! שקרן!" נשמעו קולות מהקהל. ואישה אחת
צעקה: "זה בגלל שעוד לא חשבת עליי!"
"אני יודע שזה קשה להאמין אבל זה נכון." סיכם האיש וירד
מהבמה. אחר כך עלה סטנדאפיסט שאמר: "גם אני אף-פעם לא עשיתי
ביד!" כולם צחקו והוא צחק איתם. "ותישמעו עוד בדיחה..." אמר.
"החיים הם מחורבנים!" כולם צחקו. "החיים קשים!" רעמי צחוק.
"הכי טוב זה פשוט למות!" כולם נקרעו בצחוק. "העולם לא יפה!
הגשם מייבש! אין אלוהים! וכולנו בכלל לא בני-אדם!" כולם צחקו
ולא יכלו להפסיק. "ואני אישה." אמר הסטנדאפיסט שהיה גבר
שבגברים וירד מהבמה לקול תשואות הקהל. "הוא גדול." אמר חנן.
עלתה אישה חשופת חזה שידעה להקפיץ חמישה כדורים על הפטמות שלה.
עלה איש שהוציא שולחן, כיסא, מערכת כלי אכילה ואוכל, מתוך פיו.
היה איש שכל פעם שנשף על נר כבוי, הנר נדלק. היה איש קירח
שהצמיח שיער ארוך תוך עשר שניות. היה איש ש-ירה ברקים מתוך
ידיו וידע לתקוע מסרגות בבלונים בלי שהם יתפוצצו. והייתה אישה
צעירה שעמדה לפני כולם ואמרה: "אני לא אוהבת סקס." כולם קראו
לה שקרנית, והיא אמרה: "באמת! באמת! יש דברים מוזרים ומשונים
בעולם!" לבסוף עלה איש ששיחרר נוד ואז הכרוז עלה והפנה את הקהל
ל"אולם ההימורים." (שם רחבת הריקודים.)
"בואי נרקוד." אמר חנן.
"אני לא יודעת..."
"קדימה, אל תהיי לפלפית!" והוא הוביל אותה בידה לרחבה, והם
רקדו בין שאר האנשים למבדה.
"אתה נוגע בי בצורה חושנית..." אמרה לו.
"ולמה לא?" הוא אמר. "נעים לגעת בך."
מה היה חושב על זה מיכה? חשבה מיכל. "היי! דרכת לי על הרגל!"
"סליחה."
הם רקדו עוד זמן רב. מיכל חשה שהיא מתמזגת עם המוסיקה. היא
השתחררה לאט וחגגה את היותה בחורה יפה וצעירה, בריאה ונחשקת.
אורות צבעוניים פיזזו על פניהם ואורות פלש מסנוורים חתכו
לרגעים את האוויר המוצף ערפל של עשן סיגריות. היא הייתה בלי
תחתונים תחת שמלתה הכחלחלה, וזה נתן לה הרגשה סקסית מטרפת.
לפנות בוקר נדמה התזמורת וקהל הרוקדים החל להתפזר. לפתע חשה
מיכל באישה יפה מלווה בבחור שנעצה בה וב-חנן עיניים. לרגע חשבה
שהאישה לסבית, כי עיניה בחנו את גופה של מיכל. אבל זאת הייתה
ללא ספק האישה היפה ביותר שראתה מעודה. חוץ אולי מהאישה שהיא
רואה כשהיא מסתכלת במראה... היא הייתה תמירה וחטובה. שיערה
השחור היה אסוף על קודקודה במסרקים משובצים. להפתעתה האישה
ניתקה עצמה מבן-זוגה וקרבה אליהם.
"חנן!" היא קראה וכרכה ידיה סביב צווארו של חנן, אונסת אותו
בנשיקה ממושכת על פיו. "לא ידעתי שאתה בעיר." היא אמרה. "כבר
הרבה זמן שאני בודדה. למה לא באת לראות אותי?"
חנן שלח מבט אל מיכל. הוא ראה שהיא נבוכה ומיהר להשתחרר
מאחיזתה של האישה. "ומי האיש הזה שאיתו את כל-כך בודדה?" אמר
והחווה בראשו כלפי הבחור שחיכה לאותה אישה, ולא נראה נסער בכלל
על שהיא נישקה את חנן.
"זה סתם..." אמרה האישה היפה. "הוא רק לסקס. למה לא באת לבקר
אותי?"
"הייתי עסוק, טארה." אמר חנן. קולו היה צונן והיא הביטה
במיכל.
"אני רואה." אמרה טארה.  "ולי היה נדמה שהיא מעט תמימה מידי
לטעמך."
אני לא תמימה. רצתה מיכל להגיד. אבל החרישה.
"לא ביקשתי לשמוע את הדעה שלך." אמר חנן.
"למה אתה מדבר אליי ככה? מה קרה לך?"
מיכל חשה כמו גלגל חמישי ופנתה לשולחן סמוך, שם ישבה ועישנה
סיגריה. היא ראתה את חנן וטארה עוד מדברים. לבסוף נפרד חנן
מטארה בצורה שנראתה קרה, ואז חזר לשולחן.
"לא היית צריכה להתרחק מאיתנו." אמר.
"אתה לא תגיד לי איך להתנהג." החזירה לו.
"טוב." אמר ואחז בידה. "בואי נלך למקום אחר."
"אני רוצה למלון."
הוא לא ענה, והם יצאו החוצה בשתיקה.

6
אבל היא שברה את השתיקה: "אנחנו נוסעים למלון?"
"נראה לך?"
"אני רוצה למלון!"
לא. את לא רוצה."
"אני כן!"
"את לא."
אז למה אני אומרת שאני כן? סתם?"
"את משקרת את עצמך."
"אתה רוצה להגיד שאני רוצה ללכת איתך למקום אחר שהוא לא המלון,
ואני לא יודעת את זה?"
"בדיוק."
"למה?"
"כי את מדחיקה את זה שאת רוצה להיות איתי."
"אני לא מדחיקה כלום. אני לא מאלו שמדחיקות."
"את כן."
"אני לא!"
"אנחנו נבדוק את זה."
"מה זאת אומרת...?"
"תראי."
הם הגיעו למכונית. הוא פתח לה את הדלת. "קדימה. תיכנסי."
"לא. תבטיח לי שנלך למלון."
"ואם אני לא הבטיח? תישארי פה לבד? בעיר זרה?"
"אני אקח מונית."
"כן, אה? מישהו כבר המציא את המוניות..."
"בטח. בני האדם הם מפותחים."
"מיכל. תיכנסי. יהיה כיף."
"לאן?"
"את אוהבת הפתעות?"
"לא."
"שקרנית."
"חנן! אני רוצה למלון!"
"יודעת מה?"
"מה?"
"בסדר."
"כן?"
"כן."
"מבטיח?"
"מיכל. פרח יפה שגבעוליו קוצניים. 'כנסי כבר!"
היא נכנסה. חנן סגר אחריה את הדלת והקיף את המכונית. הוא ישב
במושב הנהג והתחיל לחרמן את עצמו.
"מה אתה עושה?"
"המפתחות... אה! הנה הם!"
הוא התניע והם דהרו משם.

7
בהתחלה הם נסעו על הכביש. אבל אחרי זה ה- ב.מ.וו התחילה להמריא
מעלה אל השמיים. מיכל נשנקה במושבה וחנן חייך. הם טסו מעל
העיר. העיר הייתה תחתיהם מניפה של אורות צבעוניים.
"צריך להיזהר לא לפגוע במלאכים." אמר חנן. "זה לגמרי לא
פשוט."
הם טסו ומאחוריהם לפתע ראו טסה ניידת משטרה עם קוז'אק מהבהב.
"מה קרה?" שאלה מיכל. "טסת מהר מידי?"
"לא נראה לי."
חנן האט ואז נשאר מרחף באוויר. הניידת עקפה אותם ונעצרה
לפניהם. שניהם הביטו בניידת המרחפת דוממת. לאחר כמה רגעים
נפתחה הדלת השמאלית ויצא ממנה שוטר במדים. הוא הניח רגל על
האוויר, רגל שנייה, ואז ריחף אל דלת הנהג של ה-ב.מ.וו של חנן.
חנן הביט בעיניו הירוקות של השוטר.
"שלום לכם." אמר השוטר.
שלום." אמר חנן.
"אתם נשואים?" שאל השוטר.
"לא." אמר חנן.
"אתם שוכבים?" שאל השוטר.
"מה זה משנה?" שאל חנן.
"האמת, זה לא משנה." אמר השוטר. חנן הינהן באיטיות. מיכל הסירה
קווצת שיער מעל לעיניה. "נו?" שאל השוטר.
"נו מה?" שאל חנן.
"אז אתם שוכבים?"
"צ'מע. אני לא חושב שאתה..."
"אדוני השוטר." קטעה מיכל את חנן. "אתה לא חושב שאתה שואל
שאלות חודרניות מידי? אני לא רואה מה זה קשור..."
"קשור למה?"
"למקרה. תגיד לנו למה עצרת אותנו ונגמור עם זה."
"עלמתי היפה." אמר השוטר. "את לא תגידי לי איך לבצע את תפקידי.
אולי זה קשור ואולי לא. אני אחליט. את שוכבת עם האדון או
לא?!"
מיכל הסתכלה על השוטר בזעם. חנן התערב: "אתה שוטר או ליצן
ש..."
"עזוב." קטעה שוב מיכל את חנן. ולשוטר: אנחנו לא שוכבים. אתה
מרוצה?"
"כן." אמר השוטר. ושתק.
"אז מה עכשיו?" שאל חנן.
"עכשיו אני שואל למה."
"אתה שואל למה אנחנו לא שוכבים?!"
"כן."
"אתה דפוק?! איזה שאלות אלה?"
"איך קראת לי?!"
"דפוק."
"אני אשחק אותה כאילו לא שמעתי."
"לא! אל תשחק אותה! דפוק! דפוק! דפוק!"
השוטר הביט בחנן רגע. הביט רגעיים. ואז שלח ידו לשלוף משהו.
חנן ומיכל התכופפו במהירות בכיסאות. אבל השוטר רק גיחך וניפנף
בחפיסת סיגריות. הוא הוציא סיגריה ותקע בפיו. אז הצית במצית.
חנן ומיכל חזרו להזדקף על מושביהם. השוטר מצץ את הסיגריה ופלט
עשן סגול. "אני לא יודע מי הדפוק פה." אמר השוטר. "למה אתם לא
שוכבים? אתם חושבים שאתם תחיו לנצח?"
"סקס זה לא הכול בחיים." אמרה מיכל.    
השוטר חייך. היו לו שיניים צהובות מניקוטין. "את האחרונה
שחשבתי שתגידי את זה." אמר.
"למה?"
"למה? כי את נוצרת בשביל סקס!"
"מה זאת אומרת...?!  שוביניסט מטומטם..."
"לא בגלל שאת אישה! לא בגלל זה. פשוט בגלל שאת כל כך יפה. למה
את יפה, את חושבת?"
מיכל שתקה.
"כדי שכל הבנים ירצו לזיין אותך! אז מה חשבת?"
חנן פצח פיו אל השוטר: "אתה מדבר כאילו בנות לא אוהבות בנים
יפים..."
"לא. לא." אמר השוטר. "בנים יפים הם יפים כדי שבנות ירצו לזיין
אותם. זה פועל לשני הצדדים."
"אדוני השוטר." אמר חנן. "מאין לך שאני והיא לא אח ואחות?"
"אתם לא אח ואחות."
"למה אתה חושב כך?"
"כי אחד ממכם היה אומר או אומרת את זה ישר אחרי ששאלתי אם אתם
נשואים."
"זה לא בטוח."
"זה כן. אח ואחות נרתעים כמו מאש מרעיון שיש ביניהם משיכה."
"טוב, אדון שוטר." אמר חנן. "אני לא אגיד לך למה אנחנו לא
שוכבים."
"היא לא רוצה, אה?" אמר השוטר והעיף מבט למיכל. מיכל לא אמרה
דבר.
"למה עצרת אותנו?" שאל חנן. "בשביל זה?"
"אז לא תגידו לי?" שאל השוטר את חנן.
"לא." אמר חנן.
השוטר הביט בשאלה במיכל. "זה לא עניינך." אמרה מיכל.
"את לא רוצה." אמר השוטר למיכל. "ואני לא יודע למה את לא
רוצה." אז שאף השוטר מהסיגריה ופלט עשן. "אבל יש הרבה דברים
שאני לא מבין..."
"אז אפשר לנסוע עכשיו?" שאל חנן.
"לא." השוטר אמר. "כי יש בעיה. אתה טסת נמוך מידי."
"מה פתאום!"
"כן. כן. תראה לי בבקשה את רישיון הרכב שלך, את רישיון הנהיגה,
ואת רישיון הטיסה." חנן נאנח ופישפש בכיסיו. הוא הוציא והגיש
לשוטר את הרישיונות. השוטר שיחרר עשן ובחן אותם. "אני רואה
שאתה חתום על תרימת איברים." אמר השוטר. והוא קירב את פניו
ועיניו הירוקות הבהיקו כשהוא שאל: "אתה חושב שזה נבון?"
"למה לא?" שאל חנן ונרגע קצת כשהברק המסוכן בעיניו של השוטר
הפך שוב לברק רגיל. "הרי זה רק במקרה שאני אמות, חס וחלילה."
"אתה לא ראית 'שיקאגו הופ'? שאל השוטר.
"למה? למה אתה מתכוון?"
"כי ייתכן שאתה תהיה חי, ואף אחד לא ישים לב. ואז הרופאים
שיחשבו שיש לך איזה מוות מוחי או משהו, יחתכו בגופך בהיותך חי
ומרגיש, אך לא יכול להגיב. ואז... הם אפילו לא ישתמשו בסם
הרדמה! ואז אתה באמת תהיה מת. למרות שהיית יכול להבריא."
"אלוהים!" אמר חנן. "זה מפחיד!"
"בטח. וכדאי שתאמין לזה. אני רק לטובתך. מי שטוב יותר מידי,
אוכל חרא."
"וואלה. אני אבטל את זה."
"כן. כדאי מאוד. הרישיונות שלך בסדר ואני אסתפק בהזהרה. טוס
יותר גבוה! קח." השוטר הושיט לחנן את הרישיונות.
"תודה על העצה." אמר חנן. "אולי הצלת את חיי."
"שטויות." אמר השוטר. "רופאים ש-להם כוונות טובות עושים את זה
כל יום. והם מקבלים משכורות רעב בעוד שחקני כדורגל וכדורסל
ושחקני קולנוע מרוויחים הון תועפות. ככה נראית החברה האנושית
שלנו."
"מה אתה הכי רוצה?" שאל חנן. "אני אשלח לך בדואר..."
"אני הכי רוצה עכשיו מנת פלאפל. אבל זה יתקלקל בדואר. פעם ידעו
לעשות פלאפל. ואת..." הוא פנה למיכל. "תשכבי איתו. בסך הכול
יהיה לך כיף." הסיגריה של השוטר כלתה עד לפילטר. הוא לא רצה
לזרוק אותה כדי שלא תיפול על מישהו למטה. "תשמרו על עצמכם."
אמר השוטר.
"בסדר. תודה." אמר חנן. והשוטר הסתובב וחזר לניידת ברחיפה. חנן
הסתכל על מיכל. "את ראית 'שיקאגו הופ'?"
"לא."
"הוא ציקצק בשפתיו. "גם אני לא."
ואחרי שהניידת נסעה... סליחה. טסה. הם טסו משם גם הם.

8
לאחר כמה דקות של רחיפה הנחית חנן את המכונית ליד בניין גבוה.
"זה לא המלון!" קראה מיכל.
"אבל זה מלון." אמר חנן. "לא אמרתי לאיזה מלון אני לוקח
אותך."
"רשע!"
"יפיפייה!"
"מנוול!"
"מתוקה!"
"זבל!"
"מדהימה!"
הם יצאו מהמכונית ונכנסו לבניין. הם עלו על גשר שהתפרס בצדדים
למדרגות שירדו אל אולם גדול. באולם מתחתיהם התפתלו כמה עשרות
בנים ובנות שעשו אורגיה המונית. הם לא ירדו במדרגות, אלא הלכו
ישר לקצה הגשר שם הייתה מעלית. חנן לחץ על הכפתור ודלת המעלית
נפתחה מייד. הם נכנסו. חנן לחץ על מקשי ספרות את הסיפרה אלף
ואחת, והמעלית נסגרה והתחילה לעלות.
"לא יכול להיות שזה קומה אלף ואחת..." אמרה מיכל.
"זה דווקא כן."
"הבניין הזה נראה גבוה, אבל לא עד כדי כך!"
"רק מבחוץ, יקירה."
הם עלו ועלו וחנן אמר: "להקיש אלף ואחת זה יותר טוב מלחפש את
הכפתור בין אלף ואחת כפתורים..."
"אנחנו עולים לקומה אחרונה?!"
"כן."
לאחר לא יותר מידי זמן הם הגיעו. המעלית נעצרה והדלת נפתחה.
"כבר?" אמרה מיכל.
"הדברים לא כמו שהם נראים." אמר חנן. "קצב הזמן בתוך המעלית
הוא לא כקצב הזמן בחוץ. מי שמסתכל עלינו מבחוץ, לו נראה שאנחנו
עולים כבר עשר דקות. בגלל זה מורידים את המעלית כדי שהעולים
העייפים לא יחכו." ואכן כשהם יצאו חנן הוריד בכפתור את המעלית.
"מ-פה." אמר לה, והלך.

המסדרון היה מכוסה מרבד עמוק מאוד. רגליה של מיכל ממש טבעו בו.
היא חילצה צעד מתוך המרבד והביטה בפחד מהול בשעשוע בחנן.
"ככה זה." אמר חנן. וגם הוא חילץ צעדים מתוך המרבד.
צעד צעד כשהם מנסים לשמור על שיווי משקלם הם הלכו כאילו בתוך
בוץ, או אולי שלג סמיך. מיכל הלכה בעקבות חנן המוביל עד שהם
הגיעו לדלת אדומה. היה שם חריץ להעברת כרטיס. וחנן אכן שלף
כרטיס מאיזה מקום בחולצתו, כמעשה להטוטים, והעביר את הכרטיס
בחריץ. נשמע צפצוף כאות אישור. עתה  הוא הקיש שמונה ספרות על
לוח המקשים. הלחצנים ניגנו להם כשהוא לחץ. לבסוף הוא הוציא
מפתח פשוט.
"מפתח..." השתוממה מיכל בקול. "אחרי כל זה?"
"לפעמים השיטות הישנות הן הכי יעילות." אמר חנן, ופתח את הדלת
במפתח. ואז לבסוף הוא משך בידית והוביל את מיכל פנימה.
בהתחלה היה חשוך. אך חנן מחה כפיים פעמיים והאורות נדלקו. מיכל
נכנסה לחדר מרוהט בשמרנות. הקירות היו צבועים לבן בוהק. המכתבה
עמדה ליד הקיר. לידה כיסא, תודה רבה לכם. שולחן נמוך עמד באמצע
החדר, מוקף בספות רכות. בפינה עמד בר משקאות.
"אז מה דעתך על החדר הזה שלי הקט?" שאל חנן.
"נחמד." אמרה מיכל. היא נמשכה אל המכתבה ומדפי הספרים שעליו.
"איזה ספרים אתה קורא?" שאלה.
"הו. סתם ספרים. עזבי את זה. את רוצה לשתות משהו?"
מיכל התקרבה לספרים למרות זאת. היא קלטה בהרף עין ש-כל הספרים
היו פורנוגרפיים. חיוך משועשע עלה על שפתותיה. "יש לך מיץ
תפוזים?"
"יש לי תפוזים ויש לי מסחטה." הוא משך מתחת למיטתו ארגז עץ מלא
בפירות בעלי פלחים: לימונים, מנדרינות, אשכוליות, קלמנטינות,
וגם תפוזים. הוא הוציא כמה תפוזים והניח אותם על השולחן. אחר
כך הביא סכין ומסחטה. "יותר טרי מזה לא יכול להיות." אמר בעודו
פולח את התפוזים.
"אלא אם הם נקטפו כרגע מהעץ." אמרה מיכל.
"טוב..." אמר חנן. "לא כרגע, אבל לא מזמן." הוא חתך וסחט, ואז
הביא כוס ומזג את הכול. הוא הגיש לה את כוס התפוזים. מיכל לקחה
ושתתה מעט. "אומרים תו..." הפציר בה חנן.
"מה?"
"תו..."
"טוב."
הוא הביט בה המום. "תודה. אומרים תודה."
"אה..." היא חייכה ושמה עצמה שלא הבינה. "תודה." היא שתתה
הכול. "עוד." ביקשה.
חנן חייך. "אומרים ב..."
"מה?"
"ב..."
"במהירות."
"הוא הסתכל עלייה נעלב. "בבקשה! מיכל, אין לך נימוסים?"
היא חייכה שוב. מתאמצת שלא לפרוץ בצחוק. "בבקשה." אמרה. והוא
הכין לה עוד כוס.
"אז מה?" שאל כשהיא שתתה את הכוס השנייה. "טעים?"
"כן." אמרה מיכל. "אבל זה לא בדיוק תלוי בך."
"מה זאת אומרת?"
"אתה רק סחטת את התפוזים. התשבחות מגיעות לאלוהים שהינדס
אותם."
"כן! אבל צריך לדעת איך לסחוט. יש לזה דרך שמונעת מהמרירות של
השקיקים הקטנים לחדור למיץ!"
"מה אתה אומר?!"
"את לא מאמינה."
"אתה מאשים אותי?"
הוא חשב על זה רגע. "לא." אמר לאחר רגע. "גם אני לא הייתי
מאמין. אבל זו האמת."
"אז מה עכשיו?" שאלה מיכל כעבור רגע.
"לא יודע." ענה חנן. "אז מה עכשיו?"
הם הביטו זו בזה. ואז הביטו עליי. אבל אני הבטתי עליהם שותק.
למה אני תמיד צריך להגיד להם מה לעשות? שיעשו סוף סוף מה שעולה
על רוחם. הם ראו שלא באה תשובה ממני והסתכלו שוב זו בזה. ואז
פרצו בצחוק.
חנן מחה את דמעות הצחוק שלו, ואמר: "רוצה לראות קצת
טלוויזיה?"
מיכל צחקה עוד קצת ואז אמרה: "אבל אין פה."
"יש." אמר, ושרק. מתוך הקיר בקעה טלוויזיה רבועה במלוא הדרה.
"וואלה." אמר במבטא צרפתי. "או במילים אחרות: סיבופלה."
הם התחילו לצפות בסידרת קומדיה אמריקאית בטעם של תות מריר.
מיכל צחקה יותר מידי לדעתו של חנן. הרבה יותר מידי. בקשר לזה
אמר לה חנן: "טארה צדקה. את באמת תמימה." מיכל לא הבינה לתוך
איזה הקשר נוצקו המילים. אבל זה לא הטריד אותה יותר משתי
שניות. כי מה שהלך על מסך הטלוויזיה הרבוע היה מצחיק. מישהו
אמר שם משפט שאם היה עומד בזכות עצמו, היה יכול להיחשב משפט
חכם. אבל בתוך ההקשרים שנאמרו הדברים, היה חסר טאקט ומטופש
להחריד. והיא פרצה בצחוק מתגלגל. חנן רק עקב אחריה עם חיוך
משועשע תלוי בזוויות פיו.
-הוא לא מנסה להשכיב אותי.- חלפה מחשבה בראשה של מיכל, ונמוגה.
הם צפו באותן קומדיות אמריקאיות עד הבוקר. מעשנים. חנן צוחק רק
לעיתים רחוקות. זה זמן רב שמיכל לא נהנתה כך.
כשחישורי האש של החמה החלו לעלות באופק, הם החלו לאסוף את
עצמם לדלת. עיניה של מיכל נחו לפתע על תמונה. תמונה שהייתה
טמונה (תודה על משחק המילים.) בתוך מסגרת שחורה קטנה והייתה
מונחת על אחד ממדפי הספרים בספרייה הקטנה שלו. לרגע, (ובעצם
להרבה רגעים אחר כך, אם חנן לא היה מתקן אותה.) היא חשבה שזו
תמונה של אהובה ישנה. או אולי אפילו חדשה. זו הייתה נערה כבת
19 או 20. פנייה היו מרתקים מאוד. שיער מתולתל ועור פנים צח.
הנערה בכלל לא הייתה דומה לטארה.
חנן עקב אחרי עיניה. "זו אחותי." אמר.
"הו!" אנחת הפתעה נפלטה מפיה של מיכל. "היא יפה מאוד."
"כן. כן." אמר חנן. ",היא יפה. אבל אומללה."
"אומללה?"
"אומללה. כן. מאוד אומללה."
"למה? מה קרה?"
"היא התאהבה בגבר ש-רק שיחק איתה. הוא לעס את הרגשות שלה כמו
מסטיק. כש-רק הבינה שהוא לא שם עליה קצוץ, כבר הייתה מאוהבת בו
נואשות. היא לא קיבלה את ניסיונותינו לרכך את הכאב, וכלאה את
עצמה במנזר."
(לא, היא לא נוצרייה. היא רק זקוקה לעזרה.)
זה נגע לליבה של מיכל. "איזו..." היא אמרה. היא רצתה להגיד:
איזו מסכנה. אך חששה שזה יפגע ברגשותיו של חנן. לכן אמרה אז:
"חבל עליה."
חנן נאנח. "איזו מסכנה. כן. את יכולה להגיד את זה." הוא היישיר
אליה מבט. "זה באמת נוגע לליבך, מיכל?"
זעם רפה כיסה את מיכל. "הלב שלי זה לא רק משאבה!" אמרה.
"כן." אמר. "אני מצטער." הוא הליט את פניו בכפות ידיו. ואז
נראה שהוא מתעשת. "למה לא נישן פה?" אמר פתאום.
"לא... אני לא יכולה."
"למה לא?"
"זה לא הוגן כלפי מיכה."
חנן חייך. "הוא לא צריך לדעת."
היא הביטה בו בעיניה הכחולות. "כן." אמרה. "אבל אני אדע."
"את לא רצית להזדיין איתי בחדרך במלון?" שאל.
"זה היה דחף של רגע."
"אני מקווה שיהיו לך עוד הרבה דחפים של רגע כאלה."
"ימים יגידו." אמרה. "אני עייפה."
"גם אני." אמר. "אני אסיע אותך למלון."

9
כשהם חיכו למעלית במשך עשר דקות או אולי קצת יותר, חנן שר שוב
ושוב שיר של להקת משינה. היא ביקשה ממנו לשתוק. אבל הוא צרח את
השיר בקולי קולות.
"הסיפור שלי הוא קצת מוזר. על בחורה שלא מזמן הכרתי. ואותה אני
פוגש בבר, כל לילה..."
"תשתוק כבר!"
"והיא הייתה יפה קצת משונה. וגם הכוכבים דולקים על אש קטנה."
"די! אני לא יכולה עוד!"
"אז יצאנו יחד לבלות. בלונה-פארק, גלגל ענק לא די לה."
"תסתום!"
"למיטה הספקנו לעלות. בלילה."
"די! בבקשה די!"
"תזדייני איתי?"
"לא!"
"והיא הייתה יפה קצת משונה, וגם הכוכבים דולקים על אש קטנה.
אה. אה."
"די! די!"
"תשכבי איתי?"
"לא! לא!"
"הסיפור שלי הוא קצת מוזר. על בחורה שלא מזמן הכרתי. ואותה אני
פוגש בבר. כל לילה."
"חאלס!"
"והיא הייתה מזן מוזר מזן, כי את הכסף היא דרשה במזומן. אן.
אן."
"בבקשה תפסיק! בבקשה!"
"הסיפור שלי הוא קצת מוזר..."
ככה עד שהגיעה המעלית.

היא חשבה שכשיכנסו למעלית הוא ישתוק. אבל אז הוא שר שיר של
אתניקס.
"הקור שבגנך מול החום שבגני. הבונקר לשמאלך מול הפגז שבידי."
"לא! לא! מה עשיתי לך?!"
"הרימון שלך לא פרי והוא מוכן אצלך ביד. אצלי במחסנית הם
מוכנים אחד אחד."
"אם אני אמצוץ לך, תפסיק?"
"אור עולה מן המזרח, יום חדש הגיע. שנינו נתגבר על האימה."
"אתה לא רוצה שאני אמצוץ לך?"
"אני רוצה הכול."
"אלוהים..."
"תותים. תותים. בואי נקנה רק תותים. במקום עוד מכונות של
מלחמה."
"זה יהיה לך נעים! רק תשתוק!"
"את המיטה חסמת בהרבה שקים של חול. ועל ראשך קסדה מן הבונקר
שמשמאל."
"אני אתן לך לאונן לי על הירך!"
"רצית שנשמתי תהיה צרורה לעד. אבל אצלי במחסנית הם מוכנים אחד
אחד."
"אתה לא תקבל אפילו נשיקה בלחי!"
"אור עולה מן המזרח..."
כך עד שהם הגיעו.

כשהם יצאו מהמעלית אל הגשר מעל לאולם, היא חשבה שהיא יודעת כבר
את שני השירים בעל-פה. כל האנשים והנשים תחת הגשר עדיין
התגפפו, אבל ביותר עצלות. היו פחות זיקפות גאות. בחוץ הם נכנסו
למכונית ועפו למלון שלה. לפני שהם נפרדו הוא ביקש נשיקה.
"אני אפילו לא מרשה לך לעשות עליי ביד." היא אמרה. "אבל בטח
תעשה בכל זאת. תשאל למה."
"נו. למה?"
"כי כל מי שרואה אותי חייב לעשות עליי ביד לפחות פעם אחת."
"אה."
אבל היא לא ענתה. טרקה את דלת המכונית, והלכה.

במלון היא התקלחה. העירום שלה תחת המים היה הרגשה גדולה לנפש
חרמנית כמו שלה. כשיצאה הסתכלה על עצמה עירומה במראה הגדולה
שבארון, וחשבה שעם גוף כמו שלה אין פלא שחנן רוצה אותה. כל
שפוי ירצה אותה. ואולי אפילו כמה לא שפויים... במקום חנן הייתה
חושבת שהוא לא חי אם לא זיין אותה. הרי תראו מה זה! היא הסתכלה
על עצמה. תראו מה זה יופי! היא ציחצחה שיניים עירומה והלכה
לישון, עירומה.

10
היא ישנה בערך שנתיים, אני אומר לכם! אבל שנתיים במציאות זה לא
שנתיים בסיפור. לכן בסיפור היא ישנה מאותו הבוקר עד שמונה
בבוקר שלמחרת. כשהיא התעוררה היא נבהלה לגלות שהיא עירומה. היא
התקלחה במים חמים-קרים חליפות, קימטה קצת את שמלתה מאתמול
ולפני שנתיים, לבשה אותה בלי תחתונים, ונבהלה על זה שהיא
לבושה. הטלפון צילצל. היא לא רצתה לענות לטלפון כשהיא לא
מאופרת. לכן הסתכלה עליו עד ששתק, התאפרה, הסתרקה, ואז הטלפון
צילצל שוב. היא ענתה.
"הלו?" שאלה.
"הלו?" ענה הקול.
"מי זה?" היא שאלה בפאניקה.
"למה כולם בהיסטריה כשהם שומעים אותי?" אמר הקול. "אני כל כך
מפחיד?"
"מי זה?!" היא צעקה בחרדה מתפרצת. האפרכסת צמודה לאוזנה כה חזק
עד שהשאירה כתמים אדומים וכחולים.
"תגיד לי מי זה מיד, בן-זונה מופלא שכמוך!"
"טוב. מדבר הבן המופלא של הזונה. שמי חנן. את מיכל, אמורה
להיות. או שמיכל התחרפנה במשך שנתיים."
"חנן? למה לא אמרת מהתחלה? על מה אתה מדבר שנתיים? עברו עשרים
וארבע שעות."
"אני חכם ממך קצת. עברו בערך שנתיים. העולם שלנו היה קפוא במשך
שנתיים, בעצם כמעט קפוא, הוא הזדחל כה לאט שעברו פה עשרים
וארבע שעות כשבעולמות אחרים עברו שנתיים. אלה דברים שלא מדברים
עליהם בחדשות. אבל תשאלי שיכורים וקבצנים, הם יודעים את סודות
העולם שלנו טוב מכולם."
"העולם שלנו השתנה?" שאלה מיכל.
"אין לי מושג." אמר חנן. "שנתיים זה חתיכת זמן. צריך לחכות
ולראות איך העולם הזה מתנהל עכשיו."
"עזוב אותי מזה. אני אישה פשוטה. מה רצית בדיוק?"
"אם את מגדירה את עצמך כאישה פשוטה את בחברה של מאות מיליוני
נשים כמוך. רציתי רק לבקש ממך טובה. את יכולה להביא לי בירה
מהמקרר?"
"מאיזה מקרר? איפה אתה?"
"אני בחדרי במלון. בחדרי יש מקרר. במקרר יש בירה. את יכולה
להביא לי ת'בירה?"
"תביא בעצמך."
"את אכזרית. מיכאל אמר לי שהוא יבוא עוד שעה."
"אז מתי זה אומר שהוא יבוא?"
"עוד שעה."
"מאוד מוזר."
"ככה חשבתי. יש לך שעה להתקלח..."
"שעה להתקלח? אני יכולה בפחות."
"לא גמרתי. וגם להתלבש, להתאפר, להסתרק ולאכול. עוד שעה אני בא
לקחת אותך למיכאל."
"כבר התקלחתי, התלבשתי, התאפרתי, והסתרקתי, אבל לא תספיק לי
שעה בשביל לאכול."
"אף-פעם לא ראיתי אישה שאוכלת כל כך הרבה. את בטוחה שאת לא
גבר?"
"גבר אתה בעצמך! גם אני יודעת לפגוע."
"המלצר שלך כבר לא יהיה הליצן."
"למה?"
"אחרי שראה אותך הוא לא הצליח להוציא אותך מהראש. הוא התחרפן
ומאושפז עכשיו במחלקה סגורה בבית חולים לחולי נפש."
"לא אשמתי שאני כזו נפלאה."
"זה מה שאמרתי לשוטרים. אני יאסוף אותך עוד שעה. למיכאל, מיכל!
למיכאל!"
"יופי טופי!"
"שמת לב שאם מורידים למיכאל את ה-א' יוצא מיכל?"
"אתה לא מתכוון שאם מורידים לו את ה-ז'?"
"גם זה. להתראות."
"איך אתה מעז לגמור איתי? אף-אחד לא גומר עם מיכל."
"מיכל. תתרכזי. עוד שעה."
"בסדר."

11
לקראת סוף הסיפור אנו מוצאים את מיכל באולם המבוא שקועה עד
צווארה בתוך כורסה רכה. היא הביטה ברקדנים והם ניסו לגרות
אותה. "אני נשואה!" היא צעקה. "גם אנחנו!" הם צעקו עלייה
בחזרה. אחרי איזה זמן התחיל לרדת גשם, או שכך היה נדמה לה ממה
שראתה דרך  הפתח. איש אחד ניגש אליה ואמר בשפה צחורה וברורה:
"את לא נשואה."
"אני מבקשת ממך לא לגלות. אתה מבין, יש קנוניה כלל-גברית
להשכיב אותי. בכנסים כלל-גבריים השם שלי מועלה כל הזמן. יש להם
מכשירים אלקטרוניים כדי לשבץ אותי בסרטים כחולים. הם צריכים רק
להסתתר כדי לצלם אותי, להכניס את התמונה למחשב, והמחשב מזיז
אותי ומפשיט אותי וגורם לי לזיין גברים שמעולם לא הכרתי. הם
אונסים אותי, המאנייקים. למה הגברים כל-כך סקסיים? למה הגברים
כל-כך רעים? פעם האהבה סובבה את העולם. לאהבה נמאס וכעת המין
מסובב את העולם. איפה האהבה? עכשיו האהבה היא מודעת אבל בעיתון
יומי. האהבה מתה כל הזמן בחלקים. המין, שבלי אהבה לא שווה
הרבה, תופס את כל מקומה."
"מה זה קשור למה שאמרתי?" שאל האיש.
"תזכיר לי מה אמרת?"
"אמרתי: בוקר טוב מיס מיכל. מכונית ממתינה לך מחוץ לסיפור. את
מוכנה ללכת?"
"זה לא מה שאמרת!"
"זה כן!"
"טוב. אולי. קח את המזוודות שלי."
"מה עם חשבון המלון שלך?" הוא שאל. "אולי שכחת."
"ברור ששכחתי. אתה מנסה לרמוז שאני מנסה לברוח בלי לשלם? חכה
כאן, אני הולכת לשלם."
"אין צורך. הכול סודר על-ידי מר חנן. אני מקווה שתגיעי למחוז
חפצך בשלום."
היא הסתכלה עליו בתמיהה. "תגיד, אתה אידיוט?"
"לא. אני סופר."
"אולי גם וגם..."

12: השארית העצבנית.
בחוץ המתינו לה אופניים עם שני מושבים. ליד האופניים המתין לה
חניבעל לקטר המכונה חניבעל הקניבל. ליבה פירכס בפחד כשמיכל
ראתה אותו. אבל היא ניסתה להרגיע את ליבה, כי חניבעל אוהב
לאכול לב מפרכס.
"אני לא אוכל אותך." אמר לה חניבעל בקריצה. "אלא אם תרצי."
"אני לא ארצה, אני חושבת." אמרה מיכל. "אלה האופניים של חנן?"
"כן. והאופניים האלה דוהרים כמו הרוח. יש לי מקום מיוחד בשבילם
בארמון הזיכרון שלי. אבל תצטרכי לשבת אחריי ולחבק אותי מאחורה.
את מסוגלת לזה? אני מסוגל."
"אני חושבת שאני אצליח." אמרה מיכל.
"את אישה אמיצה." אמר הקניבל.
"איפה חנן?"
"חנן מתנצל מעומק ליבו,  אבל הוא לא הצליח להגיע בגלל עסקים
דחופים. הוא כל-כך נכלם ומתבייש בהעדרותו שהוא מוכן להרוג את
עצמו כדי שתסלחי לו. אני אישית חושב שזה יהיה מעשה מטורף
לעשות. אבל זה חנן."
"אני לא חושבת שהוא צריך להרגיש רע עד כדי כך." אמרה מיכל.
"גם אני." הוא עלה על המושב בקדמי של האופניים. "מוכנה לדהירה
של חייך?"
"לאן?"
"מחוץ למילים, מחוץ למחשב, מחוץ לסיפור."
"לא. אבל אני אתגבר." היא עלתה על המושב האחורי.
"חבקי אותי!" אמר חניבעל. היא חיבקה. "תאהבי אותי!" אמר
חניבעל.
"זה קצת קשה לי." אמרה מיכל.
"אני מבין. אני פשוט טיפוס איום ונורא! היינו יכולים אני את
וסטרלינג לאכול לבבות צלויים יחד עם יין קיאנטי טוב ושעועית
לבנה עם טיפ-טיפת לימון. אני השארתי סימן באגדות האימה,
ואף-אחד לא מעריך אותי. אם אני אגיד שאני חושב שהירח הוא
דיסקית, יאמינו שאני מאמין בזה. אני לא שפוי. אבל את כן?"
"אני מאמינה שכן."
"זכותך להאמין בזה."







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
הכתיבה אינה
בהכרח משהו שיש
להתבייש בו-אבל
עשה זאת בצנעה
ושטוף ידיך לאחר
מכן.


החובש מתקרב
לנקודה (באמצעות
ידיד)


תרומה לבמה




בבמה מאז 5/1/05 12:50
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
גיא שמש

© 1998-2017 זכויות שמורות לבמה חדשה