עכשיו לילה, מאלו ששלושה כוכבים במרום אינטגרליים להם, מאלו
שברכת שלום מכוונת עוברת בין כולם, שההיזקקות הטיקסית שבו נוטה
לעורר בו ריגושים קסומים, ותחושה מעורפלת של שקט, צמודה לכל
הקולות ששרים, עולה בו.
והמנגינה ההדרגתית, בדחייה מתמדת, מבדילה בין קודש לחול, מקשרת
בין אור לעור, בין אור לשיעור, לאות, לדף, לחיוך, בין התקוות
הגדולות והעצומות שתפסו את כל צלילי הוויתו, ובין הכל להכל.
הוא לא מכיר את המנגינה, ומכיר מעט את המילים. איזו מין
התרחקות, ניצוץ כל-כך חד וברור. על הכיסא, מרחוק, כצופה, ועל
כל צדדיו ההפוכים של הרגע, הניצוץ מאיר, מלקט את כל הפרטים,
והמעשים לאחד, לשם אחד.
איך ניתנת לזמן היד, ואיך ההתקדמות לעולם אינה פוסקת, וכמה
המתקדם אינו חפץ להפסיקה; וכמה אושר טמון בתמונה הזו, בניצוץ
הזו, במציאות הזו.
והוא גאה, וגואה, וכמה, ודומע,
ועיניו מזדככות.