היא מגיעה פתאום משום-מקום עם לבושה המוזר משהו, הנוכחות
השקטה, העדינה, כמו מים שקטים שמפכים בצלילי רעננות, והיא עושה
את זה בכל ערב, יש להניח, אלא אם כן מחלה או כל מאורע
בלתי-צפוי אחר שיכול ליפול עליה עושים זאת בהפתעה ומונעים ממנה
את ההתחככות ואת היציאה ממשכנה המסתורי.
יש לה נבל בצבע חום מושך עיניים, מערכת הגברה שאליה הוא מתחבר,
שרפרף לבן קטן שעליו היא יושבת ומין הדום אדום שעליו הנבל
מונח; ומקום קבוע, שמחכה רק לה, באמצע הצומת של מדרחוב בן הלל
ובן יהודה בירושלים.
אתה עשוי לא להרגיש נעים במיוחד אם תעמוד למולה ותאזין למיתרים
שעליהם היא פורטת בתנועות עגלגלות, חמקמקות, בלא להניח מטבע
במקום שבו מונחים עוד כמה מטבעות; כאומר: 'היי, אישה, המוזיקה
שלך ממש מעניינת, אבל אני לא מתכוון להוציא מהכסף שלי על מה
שאני מתכוון לקבל בחינם, אז תמשיכי לנגן ואני אמשיך ליהנות'.
והיא עונה בנגינה אצילית, אדישה לכל הבלי העולם הזה ולחומריות,
כאילו הכסף שתקבל או לא הוא רק לוואי, כאילו הנגינה מנקה אותה
מלכלוכים נסתרים שהצטברו אצלה בזמנים נסתרים, כאילו רצונה הוא
לשתף את הקהל המזדמן, והמזמן עצמו לשם, בפסים העדינים של
המוזיקה שלה, להשרות עד למרחוק את האווירה הקסומה של הנבל
הפרטי שרכשה במיטב כספה.

ולצידה אולי עובר עכשיו עוד אדם ומנענע בראשו כזורם עם מי
נגינתה העדינים, שחקקו במשך שנים בבניינים המקיפים אותה
והעניקו להם את תבניתם, ומתרחק עד שהנגינה כבר לא נשמעת
לאוזניו, ודמותה של האישה המנגנת לנצח נשמטת מזכרונו, נשארת
במקום בו הנגינה כבר אינה נשמעת---
    וממשיך ללכת,
                 נחפז.