השאר המשיכו לשם, אל מאחורי העצים, לביקור באיזו משרפה שקשורה
למרד הזונדר-קומנדו, ולך כבר לא היה כח, עם התזונה הלקויה
שהרגלת את עצמך בה בימים האלה, עם כל הקילומטרים שצעדת בשדה
הענק הזה, עם כל החוויות האלה שמרחפות מסביב, ואתה גם צריך קצת
למקם את עצמך במקום שגדול עליך, אז אתה מתיישב ונח לך בתוך
השקט, על מדרגות האנדרטה, ומולך תא גזים שמלא רק באוויר,
ומסביב עצים וצריפים ושדה ושקט, שקט מחוצף כזה, עד שפתאום אתה
מוצא שהיו עוד חסרי-כח, מורה ותלמיד ועוד אחד, ואולי עוד, קשה
לזכור מפרספקטיבה כזו, והם יושבים שם לצידך, בלי פחד, מדברים
על אבא של מישהו ועל העבודה שלו, בלי פחד, אתה שם-לב, אתה
קולט, אתה מפנים, גם פה נוהגים על-פי כל כללי הישיבה הנוחה,
בצורה שבה הם מניחים את הרגליים, ומשעינים את היד, וממול תא
גזים חרב, ומאחור אנדרטה עם הרבה שפות, ומסביב שקט, וצריפים.

אולי אתה רוצה ללכת אל מעבר לעצים, אל מקום המרד, אחר-כך תמצא
זמן לנהוג כפי שגופך מורה לך, עכשיו תחווה, תראה, תצלם, תלקט;
אבל אתה ממשיך לשבת, שואב משניות המנוחה האלה כוחות מחודשים,
עוצם את העיניים שלך - כשלא רואים את מה שמסביב, מרגישים
אלוקים, אולי אפילו קצת כועסים עליו - וגאה ביכולת לעצום פה
עיניים, להשעין את היד ולהניח עליה את הראש, להיטען,    
לחיות      כדרך שבני-אדם חיים.