זקנה, כן. מישהו לא אמר פעם שלפי הקמטים אפשר לדעת את הגיל,
כמו הטבעת בגזע העץ המעידות על גילו. אולי משום שהמציאות אינה
כזו, אבל אי-אפשר להתעלם מהקסם שבאמירה הזו.
זקנה, עם מטפחת עליה. לא מהסבתות המודרניות, אלו שמשתתפות
בהישרדות ומנצחות שני גברים צעירים וחסונים בעמידה ללא תזוזה
על מקל. מן הסתם היא אפילו לא שמעה עליה. זקנה פשוטה, שקטה,
פגיעה כמו חילזון, החיה את חייה בתוך הקונכיה שלה, השומרת
ומגוננת מכל רע, ומדי-פעם מתקשרת לבן שלה, הנמצא בעיר רחוקה עם
משפחה רחוקה, לשאול מה שלומו ושלום רעייתו ושלום הילדים,
ולהשיב שה' יעזור, או שאלוקים יעזור, או שאלוהים יעזור, או
שאיש לא יעזור, תלוי לאן ניתבו אותה הנסיבות הרבות שהתוו את
דרכה בכבישי החיים.
מדי צהריים היא יוצאת, בסמטה הקטנה שבין שני הבניינים, דמויי
השיכונים, מתיישבת על הספסל ומלקטת קרני שמש. השמש רק שלה במצב
הזה. השקט, במרחק לא גדול מהמולת הכביש, המחבר בין שני חלקי
העיר, הסביר, אולי נכון לקרוא לו כך, והעני, כשהיא על קו התפר,
שקטה, החום הנעים, המלטף, הלא מכביד, הרווחה שמטילים עליה
הרגעים האלה, שהיא לעולם אינה מוותרת עליהם, במין עקשנות
עצבנית.
ומדי יום עוברים בחורים צעירים, נערים, כן, אבל היא לא כל-כך
מכירה את המילה הזאת ומשתמשת בה, ובחורים צעירים מזכיר לה קצת
את ההיסטוריה שלה, את הסיפורים שנכרכו בכריכה והוטלו בספרים
ובקברים, והיא שואלת אותם בקול שלה, המקומט, מה השעה, ובין אם
יודעים ובין אם לא, מאחלת להם בתגובה הצלחה במבחנים, בריאות,
ובריאות, עושה את שלה למען העולם, נותנת מעצמה, מה כבר יש לה
להפסיד מהנתינה היומיומית הזאת, מהאחווה כלפי הנשמות הקטנות,
הלא מחוספסות וסרוטות, מהריאליות הלא-מפוכחת שלה.
לא שבידי האיחולים שלה היכולת למנוע את הרע מלכבוש ולכתוש,
מהחיים לחספס ולעורר ציניות ותרעומת. אבל בכל זאת נתנה, במין
תחושת שליחות מיסטית ולא ברורה די צרכה, את עצמה.
וכשהיא מתעייפת מהחום, מהשקט ומההווי הנצחי, היא חוזרת בצעדים
איטיים אל ביתה הקטן, מדליקה את האש בגז ומחממת מים, ומכינה
לעצמה תה, שאותו היא שותה תוך כדי צפייה בטלוויזיה.