כבר יותר מחצי שנה עברה מאז שהנחתי רגליי בגיל עשרים,
ואני עדיין לא יודע מה לחשוב בדיוק על היצירה הזאת,
שמן הסתם רשמתי בגיל שמונה-עשרה....
                                                           
            בועז.

כל הזמן הזה עבר.
שמונה עשרה שנה בנשימה אחת כבדה.
ואני, כעת בן 18, עוד סיגריה מדליק,
שוב לוקח את האוטו לפאב מחניק.
עם אותם האנשים, אותם פרצופים מוכרים,
נהנים, רוקדים, מתנשקים, שותים.
פרצופים שחוששים, פרצופים שמביעים עמדה,
ואני, כעת בן שמונה-עשרה, אותו פרצוף אדיש למחצה.

ואם אזרוק הכל לצד? ואם אטייל אל ההרים?
האם כשאחזור, אחזור לאותם הפרצופים?
אותם הפרצופים, בפאבים מיושנים?
אותם הפאבים שהיו בהם כבר מליונים,
או לפחות אלפים מאותם הפרצופים?

עוד סיגריה מדליק, עוד בירה שותה,
עוד אהבה מחפש, שוב מדבר אל עצמי.

ומה יקרה כאשר שוב אמצא אהבה?
האם לאותה אהבה יהיה פרצוף שונה?
יותר מתוחכמת? יותר יפה? יותר עמוקה?
ואז שוב... לאחר שנה וחודשיים, או אף שנתיים,
איאלץ להפרד מאותה האהבה.
והנה לה, עוד שנה שחלפה.

ואשב, בן תשע-עשרה, בטח קצת יותר חכם, לבטח קצת יותר מתוסכל.
אדליק עוד סיגריה, אשתה עוד בירה.
אלך לפגוש באותם הפרצופים, אחלום קצת על ההרים.
ואז אתחיל לחפש אהבה חדשה,
אחת שתימשך עד גיל עשרים.