מצטער, אבל אני חייב להודות בזה.
אני יודע שקשה לשמוע את זה,
אני יודע שזה הדבר כמעט-הכי-קשה שיכול לקרות לך.
אני מרגיש שאני חייב לפרוק את הדבר הזה מעלי.
נמאס לי לשקר לך, לעצמי, לכולם.
אני חייב להודות, לא היה לי קל להגיע להחלטה הזו.
אני מתאר לעצמי שאנשים ינדו אותי,
ויהיה לי קשה להשתלב
בחברה הישראלית הנוכחית. חלק עדיין חיים בעבר.
אני יודע שחלק פשוט לא יבינו אותי,
לא יבינו איך אני יכול לעשות את זה.
אבל זה מי שאני - לטוב ולרע.
אז הנה זה בא.
אני אוהב את המדינה.
אני יודע, אני יודע, זה בא כשוק מוחלט.
כהלם.
לפני שתגיב, אני חייב לציין שלא, אף אחד לא דחף אותי לזה.
אני לא ימני קיצוני, למרות שזה נראה כך בעקבות ההצהרה הזו.
אני לא פנאט, באמת שלא.
אני סה"כ אוהב את המדינה.
אני מצטער, באמת, אבל אני לא יכול לשלוט בזה. נולדתי ככה.
אני מקווה שתבין.
באמת.

כתבתי את ההודאה הזו בעקבות התגובות שקיבלתי ליצירה "מי אוהב
אותך יותר ממני" (http://stage.co.il/Stories/393816) עצוב לי
שהגענו למצב הזה, עצוב מאוד. אני מקווה שאנשים יתחילו להסתכל
מסביב ויבינו לאיזה מצב הגענו. אני לא מוכן להגרר לפוליטיקה,
אין זה מעניינו של איש לדעת את דעותיי הפוליטיות שייחשפו, אם
בכלל, לאנשים שאני אבחר. ת ת ע ו ר ר ו. עצוב לי לראות אותנו
ככה. את כולנו.        פנתר.