מוקדש באהבה לאחותי.

את תנסעי לריו דה ז'נרו ותסתפרי עד לכתפיים.
תצבעי את השיער לשחור, ותיהיי מאוד רזה -  אפילו שכל היום
תאכלי רק שוקולד. אני אשלח לך כל חודש פאקט נובלס עם מכתב קצר
על מה שקורה בארץ, ואת תכתבי לי שאת מתגעגעת. מדי פעם תכתבי
שהכרת מישהו ובמכתב הבא כבר לא תזכירי אותו שוב.
יהיה לך כובע קש גדול שקרוע בצדדים ויש בו חורים אין ספור
מסיגריות ותמיד תחייכי למוכר הפרחים ברחוב תוך כדי שאת מזמרת
איזה שיר ישראלי. יזהר אשדות או רמי פורטיס ואולי אפילו גזוז.
יום אחד, את תקומי בבוקר ותלבשי גי'נס קצר וחולצה לבנה ותלכי
בשווקים כהרגלך. אולי תקני תפוחים אדומים, או תעצרי לדבר עם
הזקנה שכל הזמן קוראת לך יפיפה. לא שאת יודעת לדבר פורטוגזית,
אבל לפי ניצוץ ההערצה שיש לה בעיניים, את תדעי.
בדרך הבייתה שוב תלכי ליד חנות הפרחים. המוכר יקרא לך באנגלית
משובשת ויגיש לך ורד לבן.
הוא יספר לך שלכל אדם יש שחור ולבן. ולפעמים הוא אוהב להביט
בעוברים ושבים ולהחליט כמה לבן וכמה שחור יש בהם. אבל בך הוא
יגיד, משום מה, הוא לא רואה לבן.
הוא ישים את הפרח בשערך, יחייך אליך ויגיד שתמיד צריך להתחיל
מאיפשהו.