סוף השנה הגיע, מסיבת סיום, הוא לא רצה ללכת, לא רצה לראות
אותה איתו. אמא שלו לחצה עליו "ככה לא תתחבר לאף אחד אף פעם!
זה אירוע של פעם בחיים!"
הוא הלך, בלי רצון, יודע שיהיה זה חסר טעם, מתניע את האוטו,
נוסע בזהירות. בחנייה הוא רואה אותה עם אלון, כל כך יפים ביחד,
מושלמים.
אלון וג'סי נכנסים לאוטו, יושבים ומדברים.
הוא לוקח את הזמן לא בא לו לצאת מהאוטו, הוא מעדיף להישאר שם,
לחכות שעה שעתיים, ואז לחזור הביתה לספר לאמא שהיה נחמד מאוד
ושאפילו הוא הכיר מישהי.
הוא הביט עליהם יושבים, מדברים, ג'סי צוחקת, פתאום היא צועקת
איזה שיר ישן מעבר לחלון.
הוא מחייך.
ג'סי ואלון מתנשקים ארוכות.
הוא כבר לא מחייך, מסרב להסתכל.
ג'סי אומרת "אלון לא כדאי, מישהו יראה, זה לדעתי מוקדם מידי...
אני לא מוכנה... ובטח שלא באוטו המטונף שלך!"
אלון שוב מנשק, מפתה אותה, היא נשאבת לדקה לתוך התשוקה.
לאחריה היא כבר בלי השמלה. פתאום היא עוצרת, אומרת לו "די,
כדאי שנחזור..."
אלון לא רוצה, הוא שוב מנשק, מעביר את ידיו עליה, מפשיל את
כתפיות החזייה, היא מנסה להדוף אותו ואומרת בתוקפנות "די! עברת
את הגבול אלון!"
עכשיו הוא מכאיב, הוא תולש שערות, אומר "תשתקי, זה יקח רק כמה
דקות", ג'סי בועטת, פיה חסום, הדמעות מורחות לה את האיפור, היא
משתנקת בלי הרף, הוא מפסק את רגליה בכוח, היא מתנגדת, חוטפת
סטירה, הוא תופס לה ירך בחוזקה עצומה, היא נגעלת וזזה, הוא
שורט אותה לכל אורכה.
הוא מוריד את ידו מפיה כדי לפתוח את מכנסיו, צעקתה מפלחת את
האוויר העומד והוא נותן לה עוד סטירה עזה שתשתוק שמתלווה
ב"כלבה".
היא בועטת בכל כוחה עוד שנייה והוא בפנים, היא יורקת לו
בפרצוף, החזייה נקרעת ממנה בפראות שמשאירה לה כמה סימנים לא
יפים על עורה הצחור. היא שוב מצליחה לפלח צעקה בכוח שנותר לה
בין דמעות לנשימות.
הוא קולט איזו שהיא התרחשות שם באוטו, לפתע שומע אותה צועקת,
הוא לא יודע מה לעשות, הוא נמלא צורך להגן עליה בכל כוחו, הוא
מתחיל לצפור בחוזקה, מתניע את האוטו ונוסע לעברם.
אלון שומע צפירות עזות במגרש החנייה ואורות גבוהים שמהבהבים על
רכבו, אלון יורד מג'סי מהר, מנסה להתניע לברוח משם ולא להיתפס,
ובאותו הזמן לרכוס את מכנסיו.
ג'סי פותחת את הדלת נופלת על האספלט ונפצעת, קמה בתנועות כבדות
ורצה רחוק ככל שיכלה בשמלה חצי קרועה, איפור מרוח על הפנים,
וחבלות בגופה. אלון נוסע לכיוון ההפוך ובורח לתוך החשיכה.
הוא תוהה מה עלה בגורלה, מתחיל לתור אחריה ברחובות, לבסוף
בסמטה חשוכה מצא אותה, יושבת מקופלת על שפת המדרכה, מאיר עם
הפנסים מוודא שזו היא, היא נבהלת, קורא לה, מזדהה ואומר "זה
אני אל תדאגי" אומר לה להיכנס לבפנים, הוא יקח אותה אליו
שתתקלח ותחליף בגדים. הוא מבטיח לא לספר.
הוא נותן לה טישו לנגב את האף, היא יושבת מכווצת על המושב, הוא
מוריד את הז'קט שלו ומכסה אותה, כולה רועדת ומדממת.
כל השבוע היא לא הייתה בבית הספר. אמרו שהיא חולה.
הוא ישב לבד בשיעורי מתמטיקה. המורה ביקש שהיום ילך לבקרה
ולהשלים לה את החומר שגם ככה היא בקושי מבינה.
הוא דפק על דלת חדרה. לעולם לא חשב שיגיע לשם, הדלת נפתחה
לאיטה, דמותה נחשפה לעיניו, הוא הביט לעיניה הגדולות השחורות,
עבר על קווי המתאר של גופה, לאט לאט, לקח את הזמן. עצמות
הלחיים שלה, השפתיים החושניות שלה שעדיין שרוטות קלות, גופה
השדוף והחיוור שמראה כל כולו דיכאון וחולשה. הוא התקרב אליה
לאט. אמר "הבאתי לך את כל החומר שהפסדת במתמטיקה ואני מוכן
לשבת ולהסביר לך כמה ש..." המשפט נקטע, היא חיבקה אותו אליה
בעוצמה ובצמרמורת, בוכה על כתפו, ממלמלת מילות תודה. הוא תפס
אותה לרגע והביט בעיניה הדומעות למשך דקה ארוכה, היא מצאה את
השלווה שתמיד חיכתה לה שם בעיניו, הרגישה את החום שקורן ממנו
שחיכה לחמם רק אותה ואז נשקה לו ארוכות, נסחפת בים של רגשות,
הספרים והמחברות נשפכו מתיקו שנפל על הרצפה, נשאבים אחד לתוך
השני, עוצרים את הזמן, מרגישים את הכול באותה נקודה אחת כאילו
וזה סוף העולם. היא הרגישה שניצלה מטביעה בלב ים סוער וקודר,
הוא משה אותה אליו וניגב ממנה את המים.
הוא עוצר אותה לאט, השלווה נעדרת מעיניו וגופו הופך לקרח, הוא
מרים את חפציו, הדלת נסגרת מאחוריו.
הוא הולך ולא חוזר, היא לא ראתה אותו יותר.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.