אני ואתה תמיד היינו יחד,שני החברים הכי טובים.
ביום הראשון של כיתה א', ישנו זה לצד זה, וכך לאורח כל השנים.
בצבא, יצא לנו לעשות טירונות יחד! ולמרות התפקידים השונים
שלאחר מכן שמרנו על קשר יותר טוב מכל ימי חברותינו.
פתאום לפני כשנתיים, התאבדת, ככה סתם קטעת המון שנים של חברות
טובה.
למה עשית את זה?! למה דקל?! למה?!
אני מקווה שאתה מרוצה עכשיו, שנטשת אותי פה לבד.
זה שכתבת מכתב לא עוזר לי, להפך הוא רק פותח את הפצע כל יום
מחדש.
אין יום שאני לא חושב עלייך דקל, אתה יודע?
כל מקום שאליו היינו נוהגים ללכת עם כל החבר'ה חרוט לי
בזיכרון, יש מקומות שאני לא מסוגל ללכת אליהם היום.
חללים ריקים ביום שאתה היית נוהג למלא, שיחות הטלפון ביום שישי
כדי להתעדכן מה קרה אחרי שבוע מתיש בצבא.
הנסיעה המסורתית לחרמון בדצמבר עם כל החברים היא כבר לא אותו
דבר בלעדייך, כולם מרגישים בחסרונך, אפילו נוגה, כן דקל! נוגה
אהבה אותך, אבל אתה לא נתת לה צ'אנס בכלל להגיד לך, אתה הלכת
בלי לחשוב עלינו!
ומה עם אמא שלך? כל יום שאני יכול אני מבקר אותה, האישה שבר
כלי בלעדייך, כל הזמן בוכה, "מבלה" בבתי חולים יותר מאשר
בבית.
אני חושש שהיא לא תחזיק מעמד כל כך הרבה זמן, הרי אבא שלך כבר
הצטרף אלייך לפני כשנה ואין לה אנשים יותר חוץ ממני.
אני לא חושב שחשבת על כל הדברים האלה לפני שהלכת, אם היית חושב
כמה אנשים יבכו בגללך לא היית עושה את זה, אני זוכר אותך דקל,
בחור מתחשב, רגיש ומסור למשפחה, רק בחור בן 20.

זה מכתב אחד מיני רבים שאני שולח לך, קובר הכל מתחת לעץ ששתלנו
יחד אז בכיתה ג', זוכר אותו? העץ שלנו גדל מעט, הענפים שלו
התחזקו וכבר הוציאו לו את המוטות האלה שמחזיקים אותו, רק חבל
שלא יכולת לגדול כמוהו, כי את הקבר שלך נצטרך לחזק ולשמר לעד.

אוהב אותך אח שלי, ולנצח אזכור אותך, אלעד.