עמדה בגובה שלושים מטר, ולילה לבד, עם עוד שני חבר'ה. בצד השני
מגדל פלסטיני, ושדה תעופה מובטל. דהניה.
אמצע הלילה, וחיה עלומה חולפת ביעף באמר"ל.
במכשיר לראיית לילה הכל שחור ולבן. מה שחם - כהה, ומה שקר,
קפוא ולבן.
כמה צרורות חולפים במרחק, וחייל בנגמ"ש מרים את ראשו ומקשיב.
ועוד ציפור מתעוררת, תמהה לעצמה על מה כל הרעש.
שפנפן עוצר בין שני מגדלים, ברווח שבין מלחמה ושלום, מחכך
באזניו. ובדל סיגריה נשמט וחותך קו שחור ובוער על מסך
ה"יובל".
אתמול, במבצע מתוכנן היטב, הצליחו לחדור את החיץ. מן הצד השני
חצו שתים עשרה דמויות אפלות את הגדר, ונמלטו אל פנים הארץ
בג'יפ שחיכה. שתים עשרה נערות ליווי חדרו את הגבול הבלתי-חדיר,
בשיתוף פעולה ישראלי-פלסטיני נדיר. איים של שלום בתוך ים
האיבה.
אללה הוא אכבר. מואזין בודד ממסגד רחוק. ואחריו עוד אלף שופרות
קול, בתפילת ותיקין.
"הכל תקין", אתה מפליט אל תוך הקשר, ולוגם קפה מהביל, ועשן של
סיגריה מיתמר, מתפזר ונמוג.
בצד עוד נותרו החמגשיות מהבוקר. "חרה אוכל" כמו שאומרים
בפלוגה.
"הטבח שם עלינו...", פותח אדרי, וחדל, כי יושב איתנו גם בחור
דתי, וצריך להתחשב.
"הכל תקין", אתה חוזר שנית בשביל חמ"ליסט מנומנם שלא קיבל אותך
קודם. ומישהו שעושה קולות של חתול בקשר. אולי במקום להרוג אויב
שמסרב להופיע, החבר'ה הורגים את השיעמום, מעבירים את הזמן
בנסיון עקר לא להירדם.
לפני שבוע קירצפתי סירים במטבח, וטבח בקבע, שנראה כאילו פג
תוקפו כבר לפני שנים, אמר לי בעיניים דומעות "אבל את הנשמה אני
נותן בשבילם. את הנשמה. וככה?!".
והשמירה נגמרת, מתמוססת אל תוך אור הבוקר שעולה אט ממזרח, ומה
שנותר מן הסיגריה נופל לתוך שאריות הקפה וכבה בקול רחש, שם
במגדל ממול.
ואני לוקח את האפוד ומתחיל לרדת לכיוון הבטשית שבאה לאסוף
אותי, מחכה לי באור הדימדומים עד שארד שמונה קומות למטה,
ואגמור את הסיגריה האחרונה.