יש לי דובי קטן והוא לידי.
אני שומרת עליו כל הזמן - מחביאה אותו מתחת למיטה,
שאם הם יבואו לא ייקחו אותו איתם.
הם לקחו לי את המברשת הצבעונית ואת הפונפון שאהבתי במיוחד,
הם קרעו לי את החולצה הטובה שנשארה לי - עם החתכים בצד.
הם החליטו שאני אעשה קרחת ואתפשט להנאתם,
הם לקחו אותי למקלחת מתי שרצו שאבדר אותם.
ואמא אמרה לי: "אל תפחדי" היא אמרה שהיא תמיד תהיה איתי.
בלילה ההריון של אמא היא אמרה שתינוק קטן כבר לא יבוא,
היא אמרה שהיו סיבוכים, שהוא נולד ללא רוח חיים,
אבל אני יודעת את האמת! הם הרגו אותו! בגלל זה הוא מת!
הם לקחו לי את הכל ועכשיו גם את אחי... אני מפחדת...
לא רוצה שייקחו גם אותי!
זה בא. אחרי לילות ארוכים.
רק פת לחם קטנה. וגם זה נהפך לפירורים.
והפחד נהפך לאימה שהם התקרבו עם הרובים.
"יהודיה!" ירקו לעברי כשראו את הטלאים.
גרמו לי לחשוב שזו בושה. הרכינו את ראשי במבוכה.
עוד לפני שהספקתי להבין, ראיתי את אמא מתקשה להאמין
עומדת המומה מחפשת פשרה, אולי ייקחו במקומי אותה!
אבל תפסו אותי ביד משכו אותי אליהם
אמא נפלה על הרצפה התחילה לצרוח!
והם הרביצו לה בכל הכוח! ואני ניסיתי להתקרב אליה,
להגיד לה בעצמי: "אמא אל תפחדי..." אבל אחרי כמה דקות ראיתי את
אמא שוכבת
שם ליד אותן חיות... והיא כבר לא ניחמה ולא חייכה,
היא שכבה שם מוטלת שלווה, היא לא יכולה כבר להרגיע אותי... אני
לבדי...
אמא!, אמא שלי!
נכתב ביום השואה. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.