"עצור! יהודי יקר, עצור!
מה עשית בשביל אלוהים היום?"
"סליחה?!" מסתובב הזקן בכעס, "מי אתה שתגיד לי אלוהים שמלוהים,
חולירע".
"יהודי יקר, הקשב נא, שמע קולי, אינני מתנשא עליך חס ושלום,
ברצוני להציג את עצמי."
הזקן נרגע מעט ועוצר.

תל אביב. חום יולי אוגוסט.
"אני הוא משיח בן דוד, באתי לגאול את עם ישראל מאויביו
ולהבדילו משאר העמים, ככתוב בנבואה." אומר האיש בעל השיער
הפרוע והגלימה הלבנה.
קטנוע ישן עובר באותו הרגע עם מדבקה גדולה על הארגז שכתוב
עליה
"נ נח נחמ נחמן-מאומן".

סימן מלמעלה.
"חולירע! משיגנע!" זועק הזקן ומנופף באגרופו. "איפה הייתם
שהיינו צריכים גאולה בבירקנאו? אה? כל משפחתי הושמדה בידי בני
עוולה! אתה עוד שואל אותי מה עשיתי בשביל אלוהים?!
מה אלוהים עשה בשבילי?!"
האיש בעל השיער הפרוע והגלימה הלבנה מביט מסביבו, ניסה עוד
לומר משהו ומתחרט.
מבטי העוברים והשבים היו נעוצות באיזשהי מטרה לא ברורה ממולם,
ואף אחד לא שם לב אל האיש המוזר עם הגלימה הלבנה והשיער הארוך,
הפרוע והזקן הלבן הארוך, כאילו שבכל יום המשיח מגיע לגאול את
עם ישראל.
"יהודי, הקשב נא...", אך הזקן נפנה ללכת משם בכעס. רוטן לעצמו
בקול רם.
מרחוק יכול עוד האיש היה לשמוע - "משיגנע".

תל אביב. חום יולי אוגוסט. עיר משוגעת.
"יהודי יקר, שלום לך, שתבוא ברכה עליך ועל בני משפחתך."
"שלום שלום", עונה המוכר בדוכן הירקות בחוסר סבלנות, "כן, מה
בשבילך?"
"רק שאלה לי אלייך, יהודי נכבד." אומר האיש בעל הגלימה הלבנה.
"תשאל, למה אין לי את כל היום לשטויות שלכם." עונה המוכר ופנה
לשקול עגבניות.
"מה עשית בשביל אלוהים היום?" שואל האיש.
"מה זה? תגיד לי, באת לשגע אותי? לזיין לי בשכל?
הנחתי תפילין שבוע שעבר, לא מספיק? תלך תלך מפה לפני שאני יוצא
אלייך."
צועק המוכר ומוסיף יריקה עסיסית כדי להדגיש את דבריו.
"אין צורך לכעוס, כוונותי טובות, באתי להביא גאולה לעם ישראל."
עונה האיש בעל הגלימה הלבנה.
"תקשיב ותקשיב לי טוב." אומר המוכר ומפנה מבטו לעבר האיש. "אני
אתרום כמה שצריך, רק תלך מפה, החמור שלך מבריח לי את כל
הלקוחות. אם הוא מחרבן פה, בחיי האלוהים שאני לא יודע אני עושה
לך."
"לא מדובר בכסף," האיש בעל הגלימה הלבנה, השיער הפרוע, הזקן
הלבן והחמור לא מתייאש. "מדובר בגאולה. כי אינך מבין? אני הוא
משיח בן דוד, באתי לגאול את עם ישראל מאויביו ולהבדילו משאר
העמים." המוכר כבר מזמן איבד עניין והלך לשקול מלפפונים לקשישה
נמוכה עם גיבנת.

"אינני מבין" לוחש האיש באוזן אתונו הלבנה. "הגענו למקום
הנכון?"
האתון מנערת את ראשה ומסתכלת כלפי מעלה, מסמנת לאיש להרים
מבטו.
בשלט ענק מעל אחד הבניינים נראה זקן נחמד בעל זקן ארוך ולבן
לבוש שחור מנופף בידו לעבר העוברים ושבים ברחובות תל אביב
הסואנת. מתחת לתמונתו רשומה הכתובת באותיות אדומות ומודגשות.
"ברוך הבא מלך המשיח."
"איך יכולתי לפקפק בכלל?" אומר האיש בשמחה. "אנחנו במקום
הנכון.
"בואי יפתי", אומר האיש לאתונו וקופץ על גבה. "הגאולה קרבה."


האיש רכב על אתונו מרחק קצר ועוצר על יד חנות גדולה וצבעונית
שמעליה תלוי שלט גדול ומואר שכתוב עליו '24 שעות-פצצות'.
האיש יורד מהאתון ונכנס פנימה.
"ברכה תבוא עליכם, יהודים יקרים בני עם סגולה. הגאולה קרובה
אליכם." מכריז האיש לחלל החדר.
צעירה מקועקעת שבדיוק קנתה סיגריות הביטה בו מבעד למשקפי
הטייסים הכחולות שלה.
היא לחשה למוכר, מקועקע גם הוא, משהו על זה שעוד פעם
החב"דניקים התחילו עם השטויות שלהם.
"יהודיה יקרה שלי, אפשר לשאול אותך שאלה קטנה, לקירוב הגאולה?"
שואל האיש.
"בטח", גיחכה הצעירה והציתה לעצמה סיגריה. "שיהיה."
"רוצה סיגריה רבי?" שואלת אותו הצעירה.
"סיגריה?" חוזר אחריה האיש, מביט בה בעניין.
"כן, סיגריה, לעשן. מה, אתם החב"דניקים לא יודעים מה זה
סיגריה?" שואל אותו המוכר.
"חב"דניקים?" חזר אחריו האיש שוב.
המוכר והצעירה החליפו מבטים. "טוב, לא חשוב", פונה אליו
הצעירה, "מה רצית לשאול?".
"שאלה אחת לי אלייך, יהודיה טובה שלי. מה עשית בשביל אלוהים
היום?"
"למה אתה מתכוון, מה זה מה עשיתי בשביל אלוהים?
מה אני אמורה לעשות, לתת לו מנחה?" שאלה הצעירה וצחקה בקול
והתחילה להשתעל מעשן הסיגריה שלה.
"מנחה?" שאל האיש, "לא, יהודייה שלי, התכוונתי מבחינה רוחנית,
מה עשית בשביל אלוהים?"
"אהה", אומרת הצעירה, "כשהייתי בהודו הייתי בסדנא כזאת שהסבירו
לנו משהו בסגנון, אתה בטח מתכוון לזה."
"אשמח לשמוע במה מדובר.", אומר האיש ומלטף את זקנו.
"בוא שב." אומרת הצעירה ומיהרה לשלוף כיסא.
"איציק", היא פונה למוכר, "תן לרבי משהו לשתות."
"מה בא לך רבי?" שואל אותו המוכר איציק.
"יין יהיה מצוין." עונה לו האיש ונפנה אל הבחורה הצעירה.
"מאיפה אני יביא לך יין עכשיו. קח תשתה מיץ ענבים."
"תודה לכם יהודים יקרים וטובים. בזכות אנשים כמותכם הגאולה
תגיע במהרה." אומר להם האיש ולוגם בצימאון מן הבקבוק המרובע.
"אז איפה היינו", שואלת הצעירה ומסיטה את משקפי השמש שלה אל
ראשה.
"שאלתי מה עשית בשביל אלוהים, יהודייה יקרה שלי." שואל שוב
האיש.
"אז ככה", עונה לו הצעירה ומציתה עוד סיגריה. "כשהייתי בהודו,
היתי בסדנא כזאת של איזה יוגי אחד, והוא הסביר לנו כל מיני
עקרונות של הבודהיזם. הוא אמר שהאמונה באלוהים כשהוא מתכוון
לבודהה על כל צורותיו, לא מתבטאת בכמה מצוות אתה עושה, או בכמה
מנחות אתה מניח, האמונה היא אהבת האל. האהבה האמיתית, בצורה
הטהורה ביותר. אהבה של רק נתינה, בלי רצון לקבל חזרה. ולהבדיל
בין אהבה של גבר ואשה, ששם אתה נותן כדי לקבל חזרה. הוא הסביר
גם שאלוהים הוא אבא של כולנו. הוא יצר אותנו, בדמותו. הוא אוהב
אותנו כמו בנים ואנחנו צריכים לאהוב אותו כמו אב, בלי תנאים.
לא בחרנו בו, נולדנו לו. לזה אתה מתכוון?" הצעירה הפסיקה כדי
לקחת  אוויר ועוד קצת מהסיגריה.
"איש חכם היה זה שלימד אותך דברים נבונים אלו." אומר האיש,
מרוצה.
"אך בזה לא נסתיימה המלאכה. כי הרי המצוות חשובות גם כן,
להראות אהבה לאל. במיוחד מצוות שבין אדם לחברו, ואהבת הבריות.
כי הרי בני האלוהים אנחנו והוא יצר אותנו בדמותו, אהבת הבריות
משקפת את אהבת אלוהים. למרות שאלוהים נמצא בכל בשר ויודע מי
אוהב אותו ומי לא, מי צדיק ומי רשע, כי על רשעים יבוא הקץ
והצדיקים יועלו מעל העם." אומר האיש ושותה קצת מיץ ענבים.
"אתה מדבר על רשע?", אומר איציק המוכר, "תגיד לי, מה עם זה שכל
החבר'ה שלך לא הולכים לצבא ואנחנו טוחנים כמו מניאקים 3 שנים?
ואח"כ עוד הם מקבלים כל מיני  קצבאות משונות כשאנחנו צריכים
לעבוד בשתי עבודות  בשביל להחזיק דירה."
"רשע איננו לא ללכת לצבא, בני היקר." עונה לו האיש. "הרשע הוא
שינאת החינם שאתה מקרין, על שנאת חינם הרי נפל הבית. כשעם
ישראל יהיה מאוחד הגאולה תגיע. ומה אני שומע בהולכי ברחובות?"
ממשיך האיש, "קללות, נאצות, שינאת חינם שמפוזרת בכל עבר."
"ככה זה." רוטן איציק. "נראה אותך עושה 3 שנים צבא ואח"כ לא
שונא את כל העולם."
"טוב אני חייבת ללכת. רבי, היה כיף. יאללה ביי איציק." אומרת
הצעירה ומסתובבת ללכת משם.
"חכי, יהודיה יקרה!" צועק אחריה האיש, אבל הצעירה כבר התרחקה.
"נדלקת עלייה, אה?" קורץ לו איציק ומסתובב לעניניו.

האיש יוצא לרחוב החם. שעת צהריים בתל אביב, אין נפש חיה ברחוב
מלבד מכוניות שעוברות מדי פעם. הוא רוכב לאט לאט בשמש בקופחת.
ליד אחד הצמתים הגדולים האיש עוצר לנוח. אתונו מלככת מעט משיח
ירוק של איזה בניין. האיש שומע קריאה מאחוריו.
"יהודי יקר, ברכה תבוא עליך ועל ביתך!"
האיש מסתובב בפליאה, על הקיר ליד שורה של כספומטים יושב לו
קבצן בתוך ערימה של קרטונים ובגדים ישנים. הוא מלוכלך, לבוש
בגדים  שבהחלט לא מתאימים לחום הקופח. שיערו פרוע וקולו סדוק.
"שלום לך יהודי יקר!" פונה האיש בשמחה לקבצן, במה אוכל לעזור
לך?"
הקבצן מחייך חיוך חסר שיניים ואומר, "ידעתי , אתה נראה בן אדם
טוב. אולי אתה יכול לתת לי כמה שקלים? לא אכלתי היום." האיש
מתיישב ליד הקבצן. הגלימה הלבנה שלו נראית בוהקת לעומת הקבצן
המלוכלך. הקבצן נע באי נוחות במרבצו. מפנה מקום לאיש.
"סלח נא לי יהודי יקר שאני מפריע לך במנוחתך," אומר לו האיש,
"אך ברצוני לשאול אותך שאלה אחת ויחידה ואולי אתן לך משהו הרבה
יותר טוב מכסף."
"מה, סמים?" שואל הקבצן בשמחה.
"חס ושלום, גאולה!" אומר לו האיש.
"מי זאת גאולה?" שואל הקבצן ומגרד בראשו.
"אינך מבין." אומר האיש, "אני הוא משיח בן דוד. באתי לגאול את
עם ישראל. אם יהודי אחד בלבד בכל העם הזה יתן לי את התשובה
שאני מחפש לשאלה שאשאל אותך, הגאולה תבוא.
אם לא, כנראה שעם ישראל איננו מוכן לגאולה ורק עוד אלפיים שנות
סבל ומאבק אחזור לנסות שוב."
הקבצן נבהל ונעמד על רגליו ומיד כושל. הוא מתחיל להתרחק בעזרת
ידיו.
"אל תפגע בי!" צועק הקבצן.
"אין צורך לפחד." מחייך האיש חיוך מרגיע. "בוא שב לצידי אדון
יקר. אשאל אותך שאלה אחת ואלך לדרכי."
הקבצן נכנע לקסמי האיש ומתיישב לצידו.
"איך אוכל לעזור לך, אדון משיח?" שואל הקבצן וקולו רועד.
"אמור נא לי דבר אחד בלבד. מה עשית למען אלוהים היום?"
"תשמע אדון משיח, קצת קשה לי לעשות דברים למען אלוהים כשאני
שוכב פה ברחוב.
פעם היתי בן אדם מכובד, פעם אני היתי תורם כסף לאנשים כמוני
ששוכבים ליד כספומטים.
פעם היתה לי משפחה ובית יפה לא רחוק מפה. הייתי כל יום מניח
תפילין, כל יום שישי ושבת הולך לבית הכנסת, צם כל כיפור, עושה
חגים כסדרם.
עד שיום אחד עולמי חרב. המשפחה שלי, אשתי ושני הבנים נהרגו.
נהג שיכור שסטה מהנתיב שלו התנגש בהם והאוטו שלהם נשרף כשהם
היו עוד בתוכו. כששמעתי את הבשורה התמוטטתי. לא אכלתי, לא
עבדתי, לא ישנתי. לא יצאתי מהבית. ככה במשך כמה חודשים. פיטרו
אותי מהעבודה. החובות הצטברו. ניתקו לי את הטלפון והחשמל. אחרי
כמה זמן הגיעו אנשים מהוצאה לפועל. לקחו לי הכל. בסוף הבנק לקח
לי גם את הדירה. לא היה לי למי לפנות. לא נשאר לי כלום.
התגלגלתי ברחובות. בסוף הגעתי לכאן." קולו של הקבצן רעד ודמעות
התחילו לרדת לו, עושות פסים בפניו השחורות.
"אני מבין." אומר האיש עם הגלימה בכנות ומלטף את זקנו.
"ואיבדת את אמונתך באלוהים? זה טבעי. צדיקים ממך נפלו."
"אדון משיח, מה אני יכול לעשות למען אלוהים? כל חיי האמנתי בו,
כל חיי אהבתי אותו, עשיתי כל מה שיכולתי לעשות למענו, הייתי בן
אדם טוב. לא פשעתי. ומה אלוהים עשה בשבילי? עדיף כבר שייקח
אותי אליו." אומר הקבצן ומרכין את ראשו.
האיש קם ומיישר את גלימתו הלבנה. הוא שם את ידו על ראשו של
הקבצן ולוחש מספר מילים.
הוא מסובב את גבו לקבצן ופונה ללכת.

"בואי יפתי". אומר האיש לאתונו. "העיר הזאת היא סדום החדשה.
נרכב לירושלים, עיר הקודש."
והאתון הלבנה מצייתת לאדונה בעל הגלימה הלבנה ורוכבת לדרכה,
לירושלים. היא יודעת את הדרך.

כמה שעות מאוחר יותר. בדרך לירושלים. שקיעה כתומה צובעת את
השמיים.
האיש בעל הגלימה הלבנה רוכב בעליות לירושלים, באמצע הכביש. הוא
לא שם לב שמאחוריו נוצר הפקק הגדול ביותר שידעה המדינה.
מכוניות צופרות בלי הפסקה, מסוקים משטרתיים חגים מלמעלה. מידי
פעם איזשהו אופנוע שהצליח לעבור את הפקק עוצר ליד האיש  וצועק
מילים לא ברורות מבעד לקסדה.  האיש רק מחייך לו ומנופף בידו.
האתון רוכבת לה בעצלתיים.

ברדיו בכל התחנות מדווחים על מטורף עם חמור בעליות של ירושלים
שחוסם את כל התנועה. הנהגים מתבקשים למצוא דרכים חלופיות או
שלא להגיע לכביש הזה.

מחסום משטרתי מקדם את פניו של האיש בכניסה לירושלים. רעש מסוקי
המשטרה והצבא מלמעלה, ניידות וג'יפים צבאיים מאירים באורות
כחולים אדומים את ההרים של ירושלים.
"תראי יפתי, הם מקבלים את פנינו, עם ישראל מוכן לגאולה" אומר
בשמחה האיש לאתונו.

נשמעות צעקות במגפון.
"רד מהחמור! תרים את הידיים שלך למעלה!"
"עצור! רד מהחמור!"
"וואקף! וולא אנא בטוחק!"

האיש עוצר, האורות מסנוורים אותו. הוא יורד מהאתון. צוות ימ"מ
לבושים שכפ"צים וקסדות  עם נשקים בידיהם, מכתר אותו ואת האתון.
חבלן משטרתי מתקרב אליו.
"תשכב על הרצפה!" המגפון קורא בקול מרחוק.
"יהודים יקרים!" צועק האיש. "הגאולה קרובה! קחו אותי
לירושלים!"
"תשכב על הרצפה!" המגפון קורא שוב. האיש כורע ברך ונשכב על
הרצפה. החבלן מתקרב בחשש. בקשר אומרים שישלח אליו את הרובוט,
אולי הוא לובש חגורת נפץ.
"תתפשט!" צועק לו המגפון.
האיש איננו מבין. הוא מנסה שוב. "יהודים! אני הוא משיח בן
דוד!
באתי להביא את הגאולה!"
ירית אזהרה נורית לאוויר. האתון נבהלת ורצה לדרכה.
"תתפשט!" צועק המגפון שוב. "עכשיו!"
השמועה עשתה לה כנפיים וצוותי טלויזיה מגיחים מאחורי המחסומים,
כל אמצעי המדיה מרוכזים באיש שטוען שהוא משיח בן דוד ויצר את
הפקק הגדול ביותר שידעה המדינה. האיש פושט את הגלימה שלו,
האורות הכחולים-אדומים מאירים את גופו הערום. צוות הימ"מ משתלט
על המטרה ועוצר אותו.

בחדר החקירות בתחנת ירושלים יושבים מיטב החוקרים וחוקרים את
האיש. בחוץ ההפגנות גדולות, אנשי חב"ד וגם סתם מאמינים
מתפרעים,  מנסים לפרוץ לתחנה בעוד שאנשי המשטרה מנסים לחסום
אותם. המונים עלו לירושלים מכל הארץ לראות במה מדובר. רבבות
אנשים מקיפים את תחנת המשטרה, אנשי התקשורת מכל הערוצים לא
מחמיצים אף פרט בפרשה.

"ללא ספק", כתב הפסיכיאטר המשטרתי בדו"ח, "הבן אדם סובל מהפרעת
זהות דיסוציאטיבית.
הוא משוכנע שהוא משיח בן דוד, אין לי ברירה אלא להמליץ  לאשפז
אותו במתקן לנפגעי נפש תחת אבטחה כבדה ובבידוד מלא, הוא מסוכן
לו ולאחרים."

באישון לילה, בחשאיות גמורה, הובהל רכב משטרתי  ממוגן למתקן
המשטרה בירושלים. האיש מוקף בעשרה שוטרים, נלקח לרכב. היעד,
בית ראש הממשלה.

משרד ראש הממשלה, 2 לפנות בוקר.
"שב בבקשה." אומר ראש הממשלה וצועק לשוטרים לשחרר את האיש
מהאזיקים. "הוא לא נראה מזיק." מוסיף.
"אבל אדוני..." מנסה למחות הקצין האחראי, "הומלץ להשאיר אותו
באזיקים ותחת אבטחה."
"תשאיר אותנו לבד." רועם בקולו ראש הממשלה, "ושחרר אותו
מהאזיקים."
הקצין חושב לרגע ואז מוציא מכיסו מפתח כסוף ופותח את אזיקיו של
האיש. כשהתכופף לפתוח את אזיקי הרגל שם האיש את ידו על ראשו של
הקצין ומילמל מספר מילים.
הקצין נבהל אך באורח פלא נרגע מיד כשידו של האיש היתה על
ראשו.
"אני סולח לך בני." אומר האיש. "אתה רק כלי בידי שמיים."
הקצין מיהר להסתלק משם, לוקח איתו את פמליית השוטרים שאיבטחו
את המקום.
"אז אתה הוא המשיח, מה?" שואל ראש הממשלה כשהדלת הכבדה של
משרדו נסגרת.
"אמת." אומר האיש בקול נמוך.
"ובשביל מה באת?"
"אני מבין שאתה הוא מלך עם ישראל." אומר האיש. "כולם כפופים
לך."
"זה לא מדויק," עונה לו ראש הממשלה. "אני נבחרתי בבחירות
דמוקרטיות, פחות או יותר" ומגניב חיוך, "אבל זה לא משנה
עכשיו."
הוא לוקח אוויר ובוחן את תגובתו של האיש. האיש איננו פוצה את
פיו.
"תקשיב לי, אדון משיח." ממשיך ראש הממשלה, "אתה לא יכול לבוא
לכאן מתי שבא לך ולנסות להשתלט פה על העם. עם כל הכבוד לך
ולבוס שלך, אנחנו כבר חמישים ומשהו שנים מנסים לבנות פה מדינת
חוק דמוקרטית."
"אינך מבין, יהודי יקר!" אומר לו האיש בכעס. "אני אינני נמצא
פה כדי לשלוט על עם ישראל. לעם ישראל יש רק מנהיג אחד והוא
אדוני צבאות. גם אתה וגם אני רק כלים בידו. אני נשלחתי כדי
לגאול את עם ישראל מהסבל שהוא נמצא בו, להביא לתחיית המתים,
לגרום לשגשוג ופריחה בארץ  ולהקים את בית המקדש השלישי. עם
ישראל הוא עם סגולה, היהודים בני אלוהים הם.
אלוהים בחר בהם מכל העמים לשרת אותו וכעת הוא מוכן לבחון אם
מגיע להם לקבל את גמולם. באלפיים השנים האחרונות עם ישראל היה
בגלות, סבל פרעות ושואה, טילטולים וחבטות. גם כיום, בארץ
המובטחת, עדיין העם איננו חי על מי מנוחות. באתי לבדוק אם העם
היהודי נשאר מאמין, אוהב ומשרת את אדוני. נחלתי כישלון חרוץ.
העם איננו מוכן לגאולה, לכן רק בעוד אלפיים שנה אחזור לנסות
שוב."

בחוץ התחילו לרדת גשמים עזים. למרות שמדובר באמצע הקיץ. שריקת
הרוח  נשמעה היטב בחלונות.

"תשמע" אומר ראש הממשלה, "כל זה טוב ויפה. אבל שוב, אתה לא
יכול לעשות פה ככל העולה על רוחך. אינני יכול להרשות במיוחד
במצב העדין שאנחנו נמצאים בו, שידעו שהיית פה.
גם ככה החבר'ה שלך עושים לי את המוות.
אם הם ידעו שהמשיח היה פה, יהיה תוהו ובוהו."

הגשם רק מתגבר. רעם חזק נשמע ומרעיד את החלונות. ראש הממשלה
מציץ מהחלון. "מוזר" הוא חושב לעצמו.
"גשם באמצע הקיץ?"
"זה קשור אלייך?" שואל ראש הממשלה את האיש.
"ייתכן." אומר האיש חרישית. "ייתכן."
ראש הממשלה חוזר לכיסאו ולוחץ על זמזם כלשהו בשולחן.
"דליה," הוא קורא למזכירתו. "תכנסי מסיבת עיתונאים לעוד שעה.
בנושא השמועות העקשניות על המשיח. ותבקשי גם מהשוטרים להכנס
לחדרי לקחת מכאן את האורח." חצי דקה מאוחר יותר נכנסת פמליית
השוטרים ובראשה הקצין.
"מה לעשות איתו, אדוני?" שואל הקצין את ראש הממשלה.
"קחו אותו לבית משוגעים. הכל שטות אחת גדולה."
הקצין מחייך לעצמו וממהר לאזוק את האיש שוב בידיו וברגליו.
האיש קם ומסתובב לעבר הדלת בלי לומר מילה. הקצין ועשרת השוטרים
מלווים את האיש בדרכו לניידת המשטרה.

באסיפת העיתונאים נמסרה הידיעה ש"הכל שמועות, איש מטורף שיטה
בנו והוא הועמד לדין. המשיח לא היה ולא נברא."

הגשם החזק ממשיך. סופות רעמים וברקים משתוללות בירושלים. זקני
העיר לא זוכרים מזג אוויר משוגע שכזה באמצע הקיץ.

שיירה של ניידות משטרה ובמרכזה אוטובוס להובלת אסירים עושה את
דרכה ביציאות של ירושלים.
באוטובוס יושב האיש, כפות בידיו וברגליו, ועליו שומרים שני
שוטרים חמושים.
"אז זה נכון מה שאומרים?" שואל שוטר אחד, לבוש כיפה, את האיש.
"אתה המשיח?"
"נכונה השמועה, יהודי יקר. אני הוא המשיח."
אומר האיש ואיננו מזיז את עיניו מהחלון, מסתכל על הגשם העז
שיורד בחוץ. לפתע עולה רעיון במוחו ועיניו מוארות.
"יהודי יקר, אם תועיל לעזור לי, תזכה במנוחת עולמים בגן עדן
ובחיים מבורכים על פני האדמה."
השוטר מהסס לרגע ואז מתקרב לאיש.
האיש לוחש לו, "כשנצא מהרכב, תרחיק את כל השומרים ממני.
לטובתם."
"זה הכל?" שואל השוטר, "מה אתה מתכנן?"
"לעלות בסערה השמיימה. משימתי כאן הושלמה." עונה לו האיש
וממשיך להסתכל לסופה שמתרחשת מבעד לחלון.
חצי שעה מאוחר יותר, במתקן האשפוז הממשלתי, עוצרת שיירת
המכוניות.
דלתות האוטובוס נפתחות והאיש יורד בליווי שני השוטרים.
הסופה מתחזקת. רוחות חזקות נושבות, רעמים רועמים וברקים
בורקים.
האיש עוצר, מרים את ידיו הכפותות באזיקי המתכת למעלה, מביט
לשמיים ומספיק לצעוק לפני שברק פוגע בו,
"עם ישראל, אינכם מוכנים לגאולה!"