כלואה בתוך רשת גדולה שחגה סביב שעון חיי.
פרציה כה קטנים שזרם מיי האוקיינוס לא מצליחים לחדור דרכה.
ובתוך, מהומה ואי סדר, וכשעוברים ליד פריצה קטנטנה נשטפים
בהמולה.
ובתוך כל הרעש, יש שקט, ובאי הסדר מסתתרת לה מחלה.

מביטה. אוהבת.
כל סגנון, מחשבה, תזוזה, נדנוד.
וריסייך נפתחים ומטילים אותי בעולם הזה שלך.
אתה קרוב. כל יום היא גוברת.
חושך. נעלמת.

כל מעשה משאיר לו גלד, בין אם הוא טוב ורע,
כל מחלה משאירה לה פצע, גם אם זו נפלאה.
השמש זורחת לה על אתיקה, כשאני מחפשת את סמטאות ירושלים.
שלא אובד שם בפנים, נסחפתי במערבולת המים.

היא מקטינה, מתחילה להסגר, מנסה לברוח דרך פרצה.
כושלת, לא אתן לה לסגור עליי, לא אתן לה לכבות.

הנרות שעל עוגת יום הולדתך, ממשיכות לכבות.
מדליקה עוד נר, כשהשאר בינתיים שוקעים.
שקט, נותרו הם לעשן. קרן אור מגיחה, מהמצית שלך.
כבה את אורותייך, הצל אותי מפה. זכרון.
וברח.


אובד בחולם