לקחתי שני דפים ממחברת ישנה בתקווה שזה יספיק כדי להסביר מה
עובר עליי.
מצטערת על הקרירות שלי. על חוסר הרגש שלי.
בדיוק עכשיו מצטברות לי דמעות בעיניים, בדיוק כשחשבתי שאני
יכולה לבכות רק מסרטים בנאליים ומספרים של הארי פוטר.

אני לא אדם רע. אבל לאחרונה.. אני כבר לא אדם טוב. הפכתי להיות
כל אותם דברים שאני שונאת. סנובית, קרה, אדישה ומתנשאת. אם
אנשים לא שמו לב זה רק אומר שלא הכול אבוד.

איבדתי את האש שלי. את האהבה לאנשים. גם אהבה לעצמי לא נותרה
לי, ואותה החליפה שנאה יוקדת כלפי מה שהפכתי להיות. דמעה בקצה
האף ועוד אחת על הלחי השמאלית

אני שונאת את עצמי על זה שאני שופטת את עצמי, רק את עצמי.
אני מרגישה הכי קטנה והכי טיפשה שבעולם. כשאני ליד אנשים אני
משתדלת שלא להראות את זה,
After all, רוב האנשים לא רוצים לדעת מה עובר עליי, לא באמת.

שני הרגה אותי. היא פגעה בי ברמות שאני עדיין לא מעכלת. לפעמים
אני ממש שונאת אותה על זה. הפסקתי להאמין באנשים. אני לא נותנת
לאף אחד להתקרב. כמו שמעיין אמרה בגרמניה - אני נראית כמו גוש
של בטון. אין לי רגשות.
אני מרגישה כמו חרא. כל הזמן. אני כבר לא מחייכת כשאני מתעוררת
בבוקר, לא שמחה להפקיד צ'ק בחשבון או לשמוע שהמניות זינקו
וצדקתי וצריך למכור.
אני מוצאת שמחה רגעית כשאני בהפוך, או כשאני מדברת בצורה
רצינית עם אחד היקירים שלי. מעיין, חן, רעות, ברוך, יעלי
ויעיש. אין לי אף אחד אחר. לכל השאר לא באמת אכפת, ואם אכפת
להם הם לא יעשו כלום בנידון.הדמעות התייבשו

ההנאות הפשוטות והטיפשיות כבר לא עושות לי כלום. אני לא מוצאת
את עצמי בשום מקום. לא בשטרודל ולא בבית הספר. אני מרגישה לבד
כל הזמן, כאילו שננטשתי.
ואז אני שונאת את עצמי על זה שאני מרחמת על עצמי, מאוד.

אני פשוט לא יודעת. כבר לא יודעת כלום.
כולי מקרטעת. פעם לא הייתי.
היום אני אפס. בכל דבר. אני הכי אפס כשאומרים את המילים 'דנה
סקסית' או 'דנה חושנית'. זו כמו בדיחה אכזרית של הגורל, שדווקא
אני אקרא כך. לפעמים אני חושבת אם אנשים קוראים לי ככה מתוך
בדיחה, ואז אני מבינה שהם באמת חושבים שזה נכון.

החלטתי לכתוב עם אור הנרות שלי. זה מרגיש הרבה יותר טוב.

אני ממש פתטית לפעמים. ממש.
רק בזכותה, שלא תשיג שום דבר ששווה משהו(חוץ מסרטן אולי)
השפיעה עליי כל כך. לא יודעת למה זה קרה .  אני פשוט רוצה שזה
יפסיק, הנדנוד המרגיז הזה בראש שלי שאומר שאותה אוהבים, שאיתה
כיף. והיא מקור כל ההנאות הזולות של אנשים, שפעם נקראו החברים
שלי.
אני מצטערת על זה שיש לי עקרונות. באמת. זה יכול היה להיות כל
כך קל בלעדיהם.  
אני מצטערת שהפסקתי לעשן כי אני ל רוצה להמשיך ים זה לתוך חיי
הבוגרים.
מצטערת שהפסקתי לשתות.
מצטערת שבשבילי גראס זה אישו.
מצטערת שאני לא אוכלת אחרי שש.
מצטערת על כל מה שאני, וכל מה שאני לא.
מצטערת שאני כל כך קרה, אדישה וחסרת רגש.
אתם לא יודעים כמה זה כואב להיות ככה.
בפעם האחרונה שזה קרה.. החלל הזה בנשמה שלי. הקונסטנט חולשה
הזו. אין לי שום להבנה. חוץ מהנרות.

אני אוב מצטערת על זה שנולדתי, ושוב שונאת את עצמי על שאני לא
מספיק אגואיסטית כדי להתאבד.

לפני שנה פרסמתי פוסט בבלוג הישן שלי שהתלונן על המחסור העז
שלי באהבה רומנטית. פירטתי שלל תכונות שאהבתי בי אז, ובאה
מישהי ואמרה לי שאני נרקיסיסטית מטומטמת. וזה כל מה שאני. כל
מה שאני. עכשיו הנר בוכה בשבילי.

אני רוצה שמישהו יגרום לי להרגיש טוב. שלמה. למצוא מישהו שיאהב
אותי כמו שאני, בלי תנאים.
אבל אני מניחה שקודם אני צריכה לאהוב את עצמי.

הלוואי שיכלתי פשוט לבכות עכשיו. ממש לבכות, מין בכי משחרר
כזה, חסר גבולות ומעצורים, שייתן לי הקלה זמנית מהחרא שאני
מאכילה את עצמי בו.

מי שקרא עד לפה, תודה. אני בטוחה שזה לא הטקסט הכי מרתק בעולם.

אבל.. אחרי שקראתי את הדפיוצר של דולף לא יכולתי שלא לכתוב את
כל זה.
אני פשוט מצטערת. מצטערת שלא הייתי שם. רציתי, וזה באשמתי,
הכול באשמתי. אני מרגישה חרא עכשיו. אבל אני לא אתן לעצמי
ליפול לתהום, יותר מחצי שנה אני מחזיקה בסלע האחרון בצוק,
ומסרבת להרפות. אני פשוט צריכה יד חזקה שתמשוך אותי למעלה. כי
אני לא באמת רוצה ליפול.

אני רוצה להיות האדם שהייתי. שתי דמעות נפלו על השולחן,
השלישית בדרך
אני רוצה לאהוב ולשמוח מכל הלב כמו שאני רגילה. אני רוצה לחבק
אנשים ולהרגיש, מעבר לתזכורת המוכרת של "אני אוהבת אותוה".
חמש דמעות על השולחן
אני רוצה שלדברים תהיה משמעות. כמו שפעם הייתה להם. אני רוצה
להתפלל. אני רוצה לדבר עם אלה שלא כאן, אבל תמיד מקשיבים לי.
שמונה דמעות על השולחן

אני רוצה לחייך. אני רוצה לנשק מישהו ולהרגיש משהו. כל כך הרבה
לבקש?

3 שלוליות קטנות ו2 גדולות.
הלכתי להביא נייר טואלט.