בוא אליי. חפש אותי במעבה היער, בין עצים מתים ופטריות רעילות.
במקום אליו מפחדות קרני השמש להיכנס. הפרפרים כאן שחורים,
מדדים בין צמחים טורפים. הצחנה המתוקה של פירות סרק רקובים.
החשכה.
בוא אליי, ותראה את האפלה עוטפת אותך. ערפל מקפיא סביב אזור
מגוריי. דממה מקפיאת דם מעיבה על רחשים עמומים. אין ציוץ
ציפורים, ולא קולות של צחוק ושמחה. אין קולות בכלל. שתיקת
מוות.
במרכז ביתי זורם מעיין של כפור. אל תנסה לשתות את מימיו- אני
צריכה אותך חי, לעת עתה. התרחק מהגדה, פן יישלחו טלפיים
חלקלקות ויאחזו ברגלייך. אם תביט לתוכו, לא תראה השתקפות, רק
אפלה- הקיום היחיד בממלכתי המקוללת.
אל חשש מהעבדים שלי, מחמדיי. מגודלי גפיים ושיניים, ציפורניהם
צורבות סימנים על הסלע הקשה. עיניהם אדומות- צהובות. כמעט בלתי
נראים בחושך המסמא. אבל אל תפחד. הם לא יפגעו. מצייתים רק
לפקודתי, מבתרים בפראות את אלה הראויים לכך. אך אל תירא.
בוא אליי, אתה יודע היכן. אל תקשיב לאלה שינסו לעצור בעדך. אתה
חופשי, בינתיים. היכנס אל ממלכתי, וקח את שתרצה. עושר מוזהב
מוכתם בשחור משחור.
התייצב אל מול כשפיי, המגנים על ארצי המדממת. עמוד מול הפחד
והאימה שיוטלו עלייך, בהגיעך אליה. אל תיגע בדבר- שכן גם העלה
הדקיק והרקוב ביותר עלול להביא למותך.
בוא אליי, מצא אותי ישובה על כיסאי. מטילה אימה, נוראה,
יפהפייה. לא תוכל להסתכל עליי, וגם לא להתיק ממני את מבטך.
תיאבק בעצמך, לא תדע מה לומר. אל תדאג, אני אעשה את הכל.
התבונן בנוף האיום, תחפש זרזיף של אור וחיים, ולא תמצא.
תתבלבל, ראשך ייעשה סחרחר. לא תבין מה קרה. זה החושך, תקוותך
תאבד, כל נסיון להמשיך ירד לטמיון. אתה תפסיק לפרפר בסופו של
דבר, ללא טיפת דם בגופך, קפוא. יקיריי ינקו את הפסולת, ואיש לא
ישמע עוד דבר, עד לפעם הבאה.
בוא אליי, תעזור לי. תן לי להשקיט את הרעב שלעולם לא יגווע. אל
תקלל אותי- אינך יכול. הקללה כבר רובצת עליי. לנצח.