ללא אזהרה מוקדמת מצאתי את עצמי יושב מאחורי הגאי המטוס,
הכיוון הכללי היה כלפי הקרקע תוך התגברות אינטנסיבית של
המהירות, שיצרה רעש של שריקה מחרישת אוזניים. טייס המשנה היה
מעולף בכסאו ולא נראה זכר לטייס הראשי או לנווט. רק אני, ההגה
ומאה שבעים הנוסעים המבועתים. לא איבדתי את העשתונות ומיד
אחזתי בהגה בכח בעודי מסיט את המצערת לאחור. בדיעבד חבל שעשיתי
זאת כי ההגה נשאר אצלי ביד ואילו המצערת נתקעה מאחור, במצב של
האצה מתמדת. כבר ניתן היה לחוש את הרוח דרך החלון הקדמי אפילו
שהיה אטום. חשתי שזהו הרגע הקריטי ואסור לחשוב פעמיים. שוב-
לצערי, אולי כן הייתי צריך לחשוב עוד קצת. משכתי בכח את בלם
היד שהיה בין הכיסאות, והמטוס החל לחרוק באויר ולהעצר, אך ללא
תיאום עם מאה ושבעים הנוסעים שמאחור זכיתי לביקור חמים מצידם
כשעפו ונדחסו אל תא הטייס בקדמת המטוס. לבסוף כשנעצרה ציפור
המתכת הצווחנית גיליתי לחרדתי שנותרו עוד מאה מטרים לקרקע,
ואנו תקועים בין שמים לארץ, כשההעדפה היא לכיוון הארץ מטבע
הדברים. ניגשתי אל מתחת ללוח המכוונים ומצאתי את מקור הבעיה
המכאנית, שעד כה ביטלה את האפשרות לשלוט בכיוון המטוס, ושלפתי
משם את האוגר הסיבירי חזי, אותו חיפשתי בנרות מתחילת הסיפור.
אמרתי לו- חזי, יא דביל! מה עשית למטוס? אז הוא השפיל מבט וענה
לי- צוויץ צוויץ.
תירוצים, אני אומר לכם.









נכתב במכה אחת, ללא שיכתובים או קריאה שניה בדואל לאחת-
מכשפה שחזרה בתשובה.