ואת, את שוב תלשת לי את הלב מהמקום. בצורה הכי ברוטלית שיש.
כנראה שמתחת למסיכה שלך, את בנאדם שונה לגמרי. את בכלל לא
עדינה. בעצם, אני כבר ידעתי את זה, ובכל זאת התקרבתי אל הסכנה.
כמו אל שירת הסירנות, התקרבתי. ואני קרוב, קרוב מתמיד, ואת, את
מסוכנת לי. לבריאות שלי, ולשמחה שלי.

ובכל זאת, אני אוכל את כל החרא, שאת מגישה לי על מגש זהב.
כנראה, שאת ממש סוטה, אם כך את נהנת לשחק לי סטנגה עם הלב, פעם
בפנים ודקה אחר כך הוא בחוץ. ואני ממשיך לאכול את החרא, שאתה
מגישה לי על מגש זהב. הלב שלי כבר עייף מכל זה.

והנה, שוב פעם התקשרת. והחזרת אותו למקום, וכל העולם נראה לי
ורוד. זוהר, ונוצץ, ושוב מקום נפלא להיות בו.

ואני, אני יושב כאן כבר שעה, ומחכה לך. יושב בחדר שלי, בציפייה
אדירה. ועם כל דקה שעוברת, הבועה הזו של הציפייה גוברת, ואני
כבר ממש מתגעגע, אפילו שממש לפני אתמול בלילה תלשת לי את הלב,
ודיממתי כל הלילה, לבד בחדר.

ואת מתקשרת, בשלט רחוק - את מפוצצת לי את הבועה, שוב את יוצאת
אם החברים המבוגרים שלך, ואלי, כבר אין לך זמן. הלב שלי יושב
פה לידי, ואני מביט בו, ולא מבין, למה אני עוד ממשיך, ולמה אני
בכלל פה.

אני אוהב אותך.