קראו לה אופליה והיו לה ידיים קרות
כשהיא חיבקה.
בעיניים המון רסיסים נוצצים
והן פקוחות בתמהון תמידי, בפליאה על העולם.
וקול שקט, מתפזר עוד לפני שהספקת לקטוף את המילים שנבלו
במהירות באוויר.
לפעמים היא צחקה, העיניים - חריצים צרים, כחולים, השפתיים
ארגמניות ופצועות, נפשקו ומניחות לאדוות צחוק קטנות לזרום ממנה
החוצה.
ויכולת להטות את האוזן ולשמוע את הצחוק שלה.
לפעמים היא בכתה וכעסה על עצמה, גזרה על עצמה עונשים כואבים.
סטרה לעצמה מבפנים.
והם לא היו שומעים.

קראו לה אופליה. היא הייתה שלך.
היית מחבק אותה ונושם את השיער שלה. היא הצטנפה בחיבוקך
במבוכה,
ולא יכלה להחלץ מתוך עצמה למרות שצעקה,
הו, כמה צעקה.
לכתלים שמסביבה לא היו אוזניים. ולא עיניים. ואפילו לא ידיים
מלטפות.
בלילות הם היו נושכים אותה ולא מניחים לה עד שהייתה מתעוררת,
רועדת כולה, מפחדת לזוז ממקומה.
פעם, בוקר אחד, היא תפסה את הפחדים הפראיים שלה בצווארון של
החולצה ואמרה להם להפסיק לרעוד לה בפנים, כי כולם רואים.
בוקר אחר היא התעוררה ורצתה להיאבק עם עצמה עד שמישהו יפסיד
בקרב.
רצתה לטלטל את עצמה מהרגליים, עד שכל הפחדים יתפזרו על הריצפה
כמו מטבעות מהכיסים. אבל הם מתמגנטים אליה ולא מרפים.

קראו לה אופליה.
היא כל כך פחדה מעצמה ומאור ומחושך ומאוויר, משמש חזקה ומאנשים
שבקריצה אחת יכלו להפוך את העולם, להעמידו על הראש.
ובקריצה שנייה יכלו לבטל אותה, לעשותה אילמת, למחוק את הקול
שלה.
לו הייתה יכולה לשים את עצמה איפושהו ולערום על עצמה שנים של
כאב ובדידות, כך הייתה עושה.
ולאחר מכן מוחקת מראשה את העובדה הזו - שישנה עוד אופליה
איפושהו, חולנית ומבישה, שהיא לא רוצה שתהיה תפורה למסיכה שלה,
שתשלים את הנפש המסורסת שלה, החסרה. היא רוצה שהיא תשתוק ותתן
לה לעשות את העבודה.
אחר כך תודי לי, היא אומרת לעצמה, ותבקשי סליחה.