"...סג"מ יפים יברוסקי נהרג במהלך ניסיון חיסול שנכשל בשעות
הבוקר המוקדמות מאש כוחותינו, הודעה נשלחה להורי החייל.  מפקד
הגזרה פתח בתחק..."

עין תחת עין.  לירון בהה במתכת השחורה המונחת מולו דרך מסך
הדמעות שזרמו מזה כמה שעות ללא הפסקה, ותהה איך חצי ק"ג של
מתכת ופלסטיק שעוצבו בתעשייה הצבאית בתוספת כמה גלילי מתכת
ממולאים בכמה גרמים של כימיקלים יכולים לשחרר מכל כך הרבה כאב.
החדשות הדהדו במוחו כל כמה דקות מעשרות המבזקים והעדכונים מכל
כלי התקשורת אבל לירון הבין מהם רק דבר אחד: "הרגתי אדם חף
מפשע".  לירון הצמיד את גוש המתכת למצחו, מרגיש את מגע הקנה
המקפיא חודר עד למוחו, רואה בעיני רוחו את הכדור שרק מחכה
לאות, ממתין לדחיפה שתשלח אותו למשימתו, המשימה היחידה אותה
ידע לעשות.  ידו התהדקה על הקת ואגודלו החל לסחוט את ההדק.
לאחר מה שנראה כדקות ארוכות, הרחיק לירון את האקדח ממצחו
הנוטף.  הוא הרג אדם חף מפשע ולזה היה רק עונש הולם יחיד,
מוות!  אולם עדיין לא היה לו האומץ להיות התליין של עצמו, הוא
חייך חיוך מריר בחושבו שהרבה יותר קל להיות תליין של מישהו
אחר. עין תחת עין . הוא עדיין לא העניק לעצמו חנינה!  שוב
הרים את האקדח והצמיד אותו לרקתו, שוב מרגיש את הקור החודר
והמוכר, ממתין למבזק הבא שיעמיק את הייאוש וייתן לו את האומץ
להיות שוב המוציא להורג, רק שהפעם הוא לא יפספס.

טראח! ועל לחיה של נטע נוצרה תמונה אדומה של כף יד אנושית.
אנושית? לא בעיני נטע. כבר זמן רב זו בעיניה יד מפלצתית, כף
ממנה היא כבר יודעת שלא תחמוק.  הרבה זמן עבר מהפעם האחרונה בה
העזה לשאול "למה?", יודעת שהיא אשמה אך עדיין לא בטוחה שהעונש
אכן מגיע לה.  כבר שנים היא מסתובבת תחת האיום היומי לו היא
קוראת בעלה. שנים בהן הייתה גאה מכדי לספר למישהו על הגהנום
שהוא ביתה, שנים בהם היה הפחד עוצר בעדה יום יום מלברוח, שנים
בהם הייתה מתפללת יום יום למוות, שלו, שלה, זה כבר לא משנה.
לעיתים נדירות, כשהייתה נשברת, הייתה מתקשרת ללירון, אחיה כדי
להשתפך.  זמן רב היא לא עשתה כך, לא היה בה הכוח לעמוד מול
הפצרותיו לספר, לברוח, לשלוט בחייה מחדש.  הוא לא מבין, הוא
מקשיב אך לא מבין, יודעת שאמיר יהרוג אותה אם תעשה כך.

זמן רב עבר מאז החליט שעל אמיר למות, החלטה שהתחזקה כל פעם
שהישיר מבט לנטע ושמע את הסיפורים האחרונים.
מאז שהכירה את עמיר הוא הרגיש איך היא מאבדת את השליטה על
חייה.  הוא התרגל לשיחות הטלפון המתנצלות בהן הודיע כי גם השנה
לא תבוא לראש השנה ולא, אי אפשר לבקר אותם, אמיר רק חזר והוא
נח. או, לא שהיא לא יכולה לבוא כי אמיר צריך לחזור ואתה יודע
כמה הוא מתרגז כשהיא לא שם.
האמת, הוא לא ידע כמה אמיר מתרגז עד אותו יום בו ראה את הפנס
הכחול הטרי וצחק על   תרומתה הרצינית לסטטיסטיקה של תאונות
בבית.  זו הייתה הפעם בה נשברה, זו הייתה הפעם בה לא הצליחה
לייצר את החיוך המלאכותי ולעצור את הדמעות.  אותו יום היא
סיפרה לו את האמת שמאחורי כל תאונה ותאונה, כל מכה יבשה
מ"נפילה" או חתך מ"זכוכית".  כבר אז ידע שלא יצליח לשכנעה
לעזוב ולפתוח בחיים חדשים והיה מקלל את עצמו כל פעם שהציע זאת
בזמן ששוחחו שיחות שהמרווח בינן הלך וגדל, לא מכיר דרך אחרת
לעזור לה.

"הוא יהרוג אותך?"
"כן"
"אם תלכי הוא יהרוג אותך?"
"כן"
"אני לא מאמין"
"אתה לא מכיר אותו! זה יהיה הדבר האחרון שאעשה!"
"אבל הוא הורג אותך גם כשאת נשארת, רק יותר לאט!"
"לירון, רד מזה, די"
ניתוק.

לירון לא ידע כמה זמן החזיק את הטלפון בידו אך הוא ידע שבזמן
הזה הגיע להחלטה, עין תחת עין זה לא אומר שצריך להמתין לקרבן,
הפשע כבר בוצע.

23:00
וסוף סוף הייתה לו הזדמנות, הוא יכול לשחרר את נטע.  במספר
תנועות עכבר הסיט את צלב האיכון מראש עוטה כפיה אחד לכפיה
שהתמקמה בסתר בראש גבעה צופה.  כל שנשאר היה לוודא שהמטרה
תישאר בטווח ראיית המזל"ט, עוד 5 דקות והכל יסתדר.  לירון צפה
במרקע עד שהבזק האור המסמא האיר את המסך ונרגע.

2:30
0 5 2 8 4 7 8 7 4 8 - מספר קל, מצלצל.
"נטע, תפתחי רדיו, כדאי לך להקשיב לחדשות"
"לירון, מה השעה?"
"תפתחי, תפתחי, אני בנסיעה, בי"

3:00
"...סג"ם יפים יברוסקי נהרג במהלך ניסיון חיסול שנכשל בשעות
הבוקר המוקדמות מאש כוחותינו, הודעה נשלחה להורי החייל.  מפקד
הגזרה פתח בתחק..."

3:58
לירון עדיין הרגיש חולשה בכל גופו.  הוא לא זכר היכן הוא ואיך
עצר בצד הדרך. הלם.  מי לעזזל הוא יפים יברוסקי ואיך הוא הגיע
לראש הגבעה?  הכל היה כל כך פשוט וכל כך קל, במבט לאחור, יותר
מדי קל. ועכשיו הוא הרג אדם חף מפשע. הוא שהיה חושב פעמיים
לפניי שהיה מחסל יתוש טורדני, הוא הרג אדם!
הוא לא זכר מתי הניע את המכונית ואיך נסע לביתו, הוא לא זכר
איך עלה, מתעלם מטרטור הטלפון.  בטח נטע שואלת את עצמה מה רצה
ממנה.  כשהערפל התפזר שם לב שהוא ביתו, הטלוויזיה והרדיו
פתוחים ומכריזים על פשעו מדי 5 דקות. עין תחת עין, הבין שיש
רק דרך אחת לשלם.

אחרי ארבע.
עין תחת עין.  לירון בהה במתכת השחורה המונחת מולו דרך מסך
הדמעות שזרמו מזה כמה שעות ללא הפסקה, ותהה איך חצי ק"ג של
מתכת ופלסטיק שעוצבו בתעשייה הצבאית בתוספת כמה גלילי מתכת
ממולאים בכמה גרמים של כימיקלים יכולים לשחרר מכל כך הרבה כאב.
החדשות הדהדו במוחו כל כמה דקות מעשרות המבזקים והעדכונים מכל
כלי התקשורת אבל לירון הבין מהם רק דבר אחד: "הרגתי אדם חף
מפשע".  לירון הצמיד את גוש המתכת למצחו, מרגיש את מגע הקנה
המקפיא חודר עד למוחו, רואה בעיני רוחו את הכדור שרק מחכה
לאות, ממתין לדחיפה שתשלח אותו למשימתו, המשימה היחידה אותה
ידע לעשות.  ידו התהדקה על הקת ואגודלו החל לסחוט את ההדק.
לאחר מה שנראה כדקות ארוכות, הרחיק לירון את האקדח ממצחו
הנוטף.  הוא הרג אדם חף מפשע ולזה היה רק עונש הולם יחיד,
מוות!  אולם עדיין לא היה לו האומץ להיות התליין של עצמו, הוא
חייך חיוך מריר בחושבו שהרבה יותר קל להיות תליין של מישהו
אחר. עין תחת עין . הוא עדיין לא העניק לעצמו חנינה!  שוב
הרים את האקדח והצמיד אותו לרקתו, שוב מרגיש את הקור החודר
והמוכר, ממתין למבזק הבא שיעמיק את הייאוש וייתן לו את האומץ
להיות שוב המוציא להורג, רק שהפעם הוא לא יפספס.

5:00
"השעה חמש והנה החדשות, תיקון טעות, בניסיון החיסול שכשל הבוקר
נהרג אמיר כהן..."
האקדח נפל מידיו הלא מאמינות פולט כדור שנתקע במרחק זעום
מאוזנו, לירון לא השגיח בכך, המחשבות סערו במוחו: הוא הרג אדם,
סוף סוף!