קיבלתי תאריך גיוס. דינו נכנס ללחץ והחל ללחוץ שנתחתן. מה
פתאום להתחתן - שאלתי, אני עדיין ילדה. אני חייבת לעשות צבא
וחוץ מזה, אנחנו יוצאים רק חצי שנה. - נשבע לך מתוקה שלי, אני
לא יכול לסבול את המחשבה שתתגייסי לצבא. אני מכיר את הצבא יותר
טוב ממך. אם את הולכת לצבא אני אני עוזב את הארץ. ידעתי שדיברו
אצלם בבית על ירידה מהארץ לאוסטרליה. דוד שלו חי שם שנים.
פגשתי אותו לפני זמן מה והם דיברו המון. הרגשתי מחנק, שונאת
שעושים לי מניפולציות. - אתה לא הוגן, יבבתי. אתה מונע ממני
משהו שחשוב לי מאד. - אפשר לחשוב מה תעשי כבר בצבא - ירה
לעברי. איך אתה מעז לזלזל בי ככה? - אני לא מזלזל, אני אומר
לך, תהיי מציאותית, מה כבר תפסידי אם לא תלכי לצבא. - אפגוש
אנשים מענינים, אתפתח כאדם, יריתי לעברו תורה שלמדתי מאחרים.
לעזעזל, חשבתי, תמיד רציתי ללכת לצבא. למה אתה עושה לי את זה?
ממה אתה מפחד? אני אוהבת אותך!הוא כנראה מפחד לאבד אותי.
המחשבה שאחזור מהבסיס ולא אראה אותו יותר, כילתה לי את הכוחות
מבפנים. בכלל כל דבר שאמר פגע בי בעת האחרונה. הוא ידע שאני לא
יכולה בלעדיו ועכשיו זאת הייתה מלחמת כוחות. אני הולכת לצבא!
- צעקתי לעברו וטרקתי את הדלת. תמיד הלכתי לישון אחרי מריבה.
קודם, הייתי שוכבת לי פרקדן על המיטה וחושבת מה יהיה. תסריט
ראשון היה עולה לי בראש ואחריו השני והשלישי עד שהייתי נרדמת.
זה כמו לספור כבשים. תמיד הייתי מנחמת את עצמי. נזכרתי בשיר
שהמורה רותי לימדה אותנו בבית הספר חיה זיו, בחיפה. הייתי
במקהלה ושרנו שירים כאלה מלאי חוכמה ואידיאולוגיה באותם ימים.
השיר הולך ככה - זכור אימרה, אין טוב בלי רע, אין אור בלי צל,
אין יום בלי ליל. שרים אותו כמה פעמים כי הוא קצר. המורה רותי
היתה אוחזת במקל דק כזה ומעלה ומורידה את הידיים לפי הקצב.
שפתיה היו קפוצות וארשת פניה רצינית, כאילו היא מנצחת על
הפילהרמונית. אני זוכרת שתמיד נעצתי מבט על בית השחי שלה
אשרבלטו ממנו שערות. זה היה דוחה ממש. בכל אופן, לא יודעת למה,
אבל השיר הזה חקוק עד היום בזכרוני. התעוררתי מהשינה. הכאב
עדיין רבץ לי על הנשמה. שנאתי אותו כל כך באותו יום. כעסתי
נורא. הוא חדר לי לורידים, לנימים, כמו איזה טפיל. איזה מזל
שעדיין לא קיימנו יחסים, הרהרתי. הוא כמובן רצה ובתקופה
האחרונה לחץ ואני התעקשתי שלא. בכלל, היתה לי מן דיעה שצריך
לשמור את הבתולים לחתונה. זאת היתה המנטליות שלי באותם ימים.
אולי בהשראת הסרטים בערבית. היינו מתיישבים מול הטלויזיה,
שהייתה כמובן שחור לבן, וכמו איזה שבט נוירוטי, מפצחים
גרעינים, מרותקים לסרט בכל יום שישי. בסוף הסרט היינו קמים עם
עיניים דומעות והולכים למיטה. את חיים יבין, ראינו תמיד באותה
חולצה וקצת לפני חצות שילחה אותנו הרשות הממלכתית עם הדגל
המתנפנף וניגון התקוה, למיטה. היתה לנו אנטנה מצחיקה שהייתה
מונחת על הטלויזיה ונראתה כמו חייזר עם שתי זרועות וכשלא הייתה
קליטה טובה, אחד מאיתנו היה עומד מול כל השבט ומזיז את
הזרועות, פעם ימינה ופעם שמאלה ומקהלה שלמה היתה צועקת ומכוונת
אותו.
דינו היה בן יחיד שעלה לארץ מרומניה בגיל חמש. אמו התגרשה
מאביו והבנתי שהוא טעון כעסים. ילדותו עברה עליו בכמה מוסדות.
אמא שלו עבדה קשה ולא יכלה לגדל אותו לבד. לא היה ברור לי מה
בדיוק עבר עליו. כל פעם ששאלתי אותו שאלות, היה משיב לי חצאי
תשובות או מתחמק מתשובה. הבנתי שלא נוח לו לדבר ולא רציתי
לדחוק בו. לפעמים היה נדמה לי שהוא מנסה לטשטש את העבר, אך
הנחתי לו לנפשו. קוויתי שעם הזמן, ישתחרר ויישתף אותי. הוא אהב
להקשיב לסיפוריי ותמיד בסוף היה מזכיר לי בתרועת ניצחון איך
הצליח לצאת איתי למרות עקשנותי. אהבתי אותו כל כך והייתי
שיכורה מהבל פיו ומנשיקותיו. מצד אחד, רציתי אותו באופן נואש
ומצד שני פחדתי כל הזמן על האהבה שלנו. לא היה ברור לי, מה
מקור החששות אבל חשתי אותן מבפנים וניסיתי לסלקן בכוח. לפעמים
אנו רואים את הבאות ומרוב חולשה אנחנו דוחקים. אחרי לחצים
ממושכים נכנעתי להפצרותיו ונישאנו בקיץ לאחר שסיימתי את
התיכון. החתונה התקיימה באולמי ויצו, בשדרות דוד המלך, בתל-
אביב. אמא שלו תפרה לי את שמלת הפליסה הלבנה, מבד ג'ורג'ט,
בשלוש שכבות. בעלה של אמא שלו, ארגן את כל החתונה. אני הייתי
די פאסיבית בכל התהליך. לפעמים היה נדמה לי כאילו מישהי אחרת
מתחתנת. אמא שלו הציעה כל מיני הצעות ואני הייתי מהנהנת לאות
הסכמה. אמא שלי הודיעה שתיתן לנו לחתונה סכום כסף ואני כלל לא
הבנתי את המשמעות. לא זוכרת אפילו כמה כסף קיבלנו בחתונה. אחרי
החתונה ההורים שלו רשמו, מי הביא וכמה הביא ואני הייתי כל כך
עייפה ושיכורה שנידנדתי לדינו שנלך הביתה כבר. בכלל לא עניין
אותי כמה כסף והם רק החתימו אותי על הצ'קים וזהו.
אני הרי הייתי האורחת הראשית. לא זוכרת הרבה מהחתונה. החופה
הייתה מקושטת בפרחים לבנים. האורחים הוזמנו לעלות לקומה השניה,
שם הוצבו השולחנות עם הכיבוד והשתייה, עד שהתחיל הטקס. אורות
הצלם סינוורו אותי נורא. היה לי חם והמייק-אפ נמרח לי על
הפרצוף. צעדתי לחופה כשאמא שלי מצד אחד ואמא שלו מצד שני.
ירדנו לקומת הכניסה, לחופה. הרב שר בקולי קולות ואני הרגשתי
כאילו מובילים אותי לגרדום. ידיים הושטו לעברי בקריאות מזל טוב
נרגשות. הרגשתי שאני הכוכבת בסרט של ערב שבת. את הכוסית
הראשונה שתיתי כבר בחדר ההמתנה הקטן עוד לפני החופה. אילו
יכולתי לברוח כל עוד נפשי בי, הייתי עושה זאת עכשיו - אמרתי
לבת דודתי שהייתה איתי בחדר. היא הביטה בי מופתעת ואמרה, -
חשבתי שאת אוהבת אותו. - כמובן שאני אוהבת אותו, אמרתי, אבל
גם פוחדת פחד מוות. - זה די נורמלי שמפחדים, ענתה לי. כאילו
שהיא יודעת. דמיינתי את עצמי רצה לבקו"ם וצועקת לקצינה שדיברה
איתי שבועיים קודם - קחו אותי! קחו אותי!
אנשים חיבקו אותי, נישקו אותי, מרחו אותי בליפסטיק אושר. את
חלקם לא הכרתי כלל. דינו שבר את הכוס בלי שום תקלות, כולם מחאו
כפיים. שתיתי בלי סוף ורקדתי כמעט כל הלילה. מה אומר לכם,
החתונה היתה נהדרת. |
