זהו, נמאס לי מהחיים. אדם חכם אמר לי פעם, שהחיים זה חרא אחד
ארוך, ולפעמים פה ושם יש גם נקודות קטנות של אושר באמצע.
וואלה-צודק. כל החיים שלי-חרא אחד ארוך. אותן נקודות של אושר
עוד לא צצו. תמיד רציתי לצנוח צניחה חופשית. להרגיש את האוויר
על פניי, את הנפילה... עשיתי את דרכי למקום הכי גבוה שיכלתי
לחשוב עליו. טיפסתי, עליתי עד לגג. הסתכלתי למטה. חתיכת מרחק.
עצמתי את עיני לרגע וחשבתי. כן, דקה וארבע-עשרה שניות לנפילה.
תמיד היה לי ראש לעניינים האלה.  אוקיי, אמרתי. אינעל אביכם,
חיים. אני מקווה שה' ייסלח לי על זה. טוב, זה לא שיש לי משהו
יותר טוב לעשות בחיים, לפחות אני אמות כשאני עושה את מה שתמיד
רציתי לעשות, ובלי כאב או ייסורים. במהלך חיי הקצרים עברתי
יותר ייסורים במה שאני אעבור במותי. מצחיק, אני יודע. אבסורד.
אבל ככה זה. קפצתי. עצמתי את עיני. אומרים שכשעומדים למות
החיים חולפים כמו סרט מול העיניים. מה שנכון- נכון. עצמתי את
עיני, וראיתי את מהלך חיי... אני, מתאהב בה... ו.. זהו. זה כל
מהלך חיי. כל חיי סבבו סביב האהבה החד-צדדית שלי אליה. כוס
אמק, עכשיו נשארה לי עוד דקה שלמה של נפילה בלי לעשות כלום.
אני מקווה רק שאני לא אתחרט במהלך הדקה הזו. כי כבר מאוחר מדי
להתחרט. התקרבתי מספיק למדרכה כדי שאני אוכל לראות את ההמולה
שהתאספה בה. המוני אנשים מתקהלים ומצביעים מעלה- עליי. ואז
מבין כל האנשים ראיתי אותה. והיא-- מחייכת!? אני נופל אל מותי,
והיא צוחקת! טוב, זה לא שונה ממה שהיה בחיי, בכל פעם שהרגשתי
מת מבפנים, גם אז היא צחקה. אני שונא את החיים האלו. נמרחתי על
המדרכה, ומתתי על המקום. רק מה שלא הספקתי להבין-- זה לא היה
חיוך על הפנים שלה שראיתי. היא לא צחקה- היא בכתה.

וכל זה בגלל אותן נקודות קטנות וארורות של אושר...