[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








"אתה רואה אותו?" היא מסתכלת על הדובי ואז על האדם עומד בגבה
אליה. "אתה רואה אותו? איך הוא עומד שם? הוא בכלל לא מבחין בי.
בכלל לא אכפת לו ממני." היא עוצרת. מביטה בגבו בכעס. מסתובבת.
הולכת שני צעדים ומסתובבת בחזרה. "לא אכפת לו בכלל שאני פה,
מחכה לו. לא! אני אפילו לא מחכה, אני... אני כבר לא מחכה - אני
לא מחכה לו." היא עוצרת לשנייה. "כי הוא לא מחכה לי. הוא מחכה
למישהי אחרת, לא לי. "היא מסתכלת על הדובי. "רק לך אכפת ממני."
אומרת ומחבקת את הדובי בחזקה. לפתע מרחיקה אותו ממנה ומחזיקה
אותו מולה במרפקים נעולים. "מה זאת אומרת, 'את טועה?!'" אומרת
בתקיפות ואז מוסיפה באומללות. "אתה טוען שלמישהו בכלל אכפת
שאני בחור הזה? שיש מישהו שאכפת לו ממני? תראה, הוא אפילו לא
יכול לשמוע את מה שאני אומרת עכשיו, מה אומרת? צורחת! הקירות
האלה לא נותנים לי ללכת אליהם, אל כל מי ששם ולהכיר אותם." היא
מתיישבת באומללות, מחבקת את הדובי. "איך יכול להיות אכפת להם
ממני אם הם בכלל לא מכירים אותי?" מסתכלת על הדובי. "מה? אתה
באמת חושב שהם רוצים להכיר אותי? אז, אז אולי אני אנסה לדבר
איתם? כן!" היא קמה בהתרגשות ומתקרבת אל הזכוכית. היא מושיטה
יד מהססת אל הזכוכית ונוגעת בזכוכית הקרה. הקור מצמרר אותה אך
היא לא נרתעת. היא פוסעת עוד צעד כך היא ס"מ אחד מהזכוכית. היא
מלטפת את הזכוכית ומנסה להוציא קול מפיה. אחרי כמה ניסיונות
כושלים היא מחייכת בביישנות ומסתובבת. "אני לא מסוגלת." היא
לוחשת לדובי. "למה? כי אני... אני ביישנית." היא מסתכלת על
הדובי, החיוך נמחק מפניה. "לנסות שוב, אתה אומר?" בהייה נוספת
בדובי. "טוב." ובחיוך ביישני צעדה צעד לכיוון הזכוכית ובמרחק
חצי מטר מהזכוכית אמרה בקול, "הממם... היי! הממם... כלומר,
שלום! מה... מה נשמע?" היא עצרה לרגע, מסתכלת אל החשיכה שמחוץ,
מחפשת אולי מישהו נמצא שם. "אתם," אמרה ואז בקול חלש יותר,
"אתם שם?" ובקול חלש יותר, "אתם" ובלחישה שרק היא עצמה שמעה
בתוך ראשה. "שומעים אותי?" היא הסתובבה והחליקה על הזכוכית,
דמעות עלו בעיניה אך היא לא הצליחה לבכות. "הם לא שומעים אותי,
אולי הם אפילו לא שם. דובי, אני לא רואה." דמעה זלגה על לחייה.
היא ניסתה להביט שוב אל המקום בו הוא היה אבל הוא לא היה שם.
הכל היה שחור. היא לא ראתה אפילו את הדובי שאולי נח בזרועותיה.
"לאן הוא" היא עצרה על איפה שאמור להיות הדובי שלה. "אבל אני
בטוחה ש..." היא עצרה שוב. "אתה בטוח?" עצירה נוספת. "אז
דמיינתי אותו?" היא חיכתה, מתבוננת בדובי שהנהן, או לפחות
הרגישה שהוא מהנהן כי לא יכלה לראות אותו. "אז כל מה שהיה פה
היה עם מישהו שלא קיים? דמיינתי אותו?" הנהון נוסף. "אז למה
הוא לא היה נחמד? למה לא דמיינתי משהו טוב? ולמה אני לא רואה
דברים אמיתיים? למה אני לא רואה?" היא הביטה ברצפה השחורה. "אז
מה מציאותי מכל זה? אולי אני מדמיינת גם את זה?" היא הסתובבה
ונגעה בקיר הזכוכית שלפניה. דמעה זלגה על לחיה, יורדת אל
צווארה ונופלת למטה על שדיה ונעצרת שם. היא קימטה את מצחה
והרגישה את הכעס עולה בגרונה. היא הניפה את ידה למעלה ודפקה
בחזקה בזכוכית. נשמע בום (!) גדול, אך הזכוכית לא נשברה. הקיר
פשוט עמד שם, מציאותי לחלוטין אך בנוי מדמיון שהפך לממשי, צורת
חיים שהפכה את חייה לחשוכים. "אז מה אני עושה?" שאלה את הדובי.
אחרי דממה קצרה. "מה זאת אומרת 'כלום'?"







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
מישהו שאמרו לו
שהוא חצי בן אדם
אמר לי שאני לא
בן אדם.
אמרתי לו שיותר
טוב כלום מכמעט


תרומה לבמה




בבמה מאז 3/1/05 12:47
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
מישי בן-דב

© 1998-2022 זכויות שמורות לבמה חדשה