היה אחד, את שמו את לא ממש זוכרת, שהבטיח לך נהרות של דבש
וטירה עשויית זהב.
את שמו שכחת, ואת ההבטחה זכרת, כי הבטחות צריך לקיים.
זה היה אז, בימי התום והטוהר. עכשיו את כבר יודעת שאין הבטחות
ואין לקיים, ומה שיש הוא רק הריק המפריד בין ה"טוב" ל"רע".
נשאר רק המכוער מימי קדם.
עכשיו את כבר יודעת לא לפתוח רגליים לכל אחד שבא בדרך ומבטיח
לך סוכריה, בין שהינה סוכריה ובין שאינה סוכריה.

היה אחד. באמת שאת שמו אין סיכוי שתזכרי, לעולם. כי הוא בא
והלך ואת זרעו בך זרע, את זרע הרוע שאף קונדום וגלולה לא יוכלו
לו. ובאשר זרע, כן נולד בך ניצן בנו, זוועת אלוה שמיים וארץ.
והרי את אישה, והרי הוא קיים.

פקחי עינייך, יפת-מראה, הטי אזנך לשמי התכלת, הושיטי זרוע
זרועת צלקות וחבורות כנמר, בקשי את אשר אבד לך, את התום
והטוהר, את מנת בתולייך הוירטואליים.
ואינם.

יש שיאמרו שתמימה את עדיין, שעודך מנסה להשיג את שאינו ניתן
להשבה, אך את יודעת (רק את יודעת) שאת כל זאת (ורק זאת) ניתן
להשיג (בדם יזע ודמעות) רק אם ממשיכים לנסות, לנצח. אפילו
במותך תמשיכי לנסות (וישתו דם מגולגולתך) להביא את הגאולה
(בטקסי שטן ופולחנים מאגיים) אשר הובטחה לך (בין שהינה
סוכריה). את תמשיכי לנסות ולא תנוח נשמתך (בכוונה תחילה) עד
שייגמר הכל (בסוף מעשה).

שסועות שפתייך מהצלפות, פנייך איבדו כל חן ועינייך - כל ניצוץ.
את אפך גדעו, את אוזנייך חרכו עד ללא היכר. שיערך הלבין ונשר
כבר לפני עידן ועידנים ואת, כולך, שלמות פגועה. חוסר. לית.
את פרקי אצבעותייך הנפוחים מהקור, מהחום, את מנסה להניע ולהגיע
לשמיים, למרות הכל. חופרת את קברך באדמה הקשה, אדמת טרשים
סלעית ומסביבך הרוח מנשבת, כמנסה לחורר את גופך בכפור שהיא
מחדירה לעצמותייך הסדוקות, היבשות כגופת מת.
ציפורנייך מגרדות את הקרקע, נשברות שוב ושוב ונקרעות מעל
אצבעותייך, ואת מעיפה מבט נוסף לשמיים, מלא תחינה ובקשה,
ואין.

ואת זוכרת, גם בשוכבך על הסלעים הקרים, גופך השחוק (השחוט)
גווע לאיטו ונמוג ברוח ובכפור, את ההבטחה שנטע בך האיש, בין
שהינה סוכריה ובין שאינה סוכריה, על נהרות של דבש וטירה עשויית
זהב.

28.11.04