פעם הייתי זומבי... קודר, אפלולי, מפחיד - מת!
פעם הייתי זומבי... שיער ארוך שמכסה ת'פנים, בגדים שחורים,
פנים שלא מראות על פחד, אימה ובעיקר על מסתוריות גדולה
עכשיו כבר לא.
בלי שיער, בלי בגדים שחורים, בלי פנים מאיימות, בלי אפלוליות,
בלי הפחד ובעיקר בלי שום קשר לכינוי.
השיער נגזר והושלך לפח, הבגדים השחורים הוחלפו למדים ירוקים,
הפנים המאיימות הפכו לפנים מפחדות, והאפלוליות התפוגגה מזמן
ברוח והכינוי נשאר ואולי בלי סיבה ממשית.
אמרה לי פעם מישהי שמאז שאני חייל אני כבר לא זומבי,
אין טעם בלהיות זומבי - כי זה לא אומר בשבילי כבר כלום.
פעם אם הייתי מת, אז זה היה מובן. אבל היום אי אפשר שלא לשים
לב לכמות החיים שאני מפיץ.
כמובן שאני מכונת הרג, שנקרא "לוחם ביחידה קרבית" שמצוייד בנשק
ומאומן הייטב להרג של בני אדם... אבל הכל כדי להציל חיים של
בני אדם אחרים.
בכל מקרה... נראה לי שקצת קשה להבין למה אני עדיין מכנה את
עצמי בכינוי מוזר כמו: "זומבי"
בכל מקרה אני עדיין משוכנע שבתוך תוכי, אני עדיין הזומבי
שהייתי למרות שאולי לא ממש נראה כלפי חוץ אבל ברוחי אני עדיין
קודר אפלולי מפחיד מאיים ושחור... למרות שקצת קשה לי להרגיש את
זה במציאות שכרגע אני חיי בה. אבל במקום מסויים אולי אני שמח
שאני ככה, כי טוב לי ככה
כי לא ממש היה לי טוב כשסבלתי. ועכשיו אני דיי מאושר,קורע
ת'תחת בצבא וסובל משגרה עמוסה וקשה אבל מאושר.
אין כל כך הרבה רגעים לחשוב ולייצר לעצמי דמות חדשה אז אני
נשאר זומבי...זומבי רוחני
זומבי לא כמו של פעם אבל עדיין זומבי...
עדיין אותו גיטריסט, חובב רוק כבד מוות ואנרכיה.
עדיין חושב על המוות, עדיין מדמיין את עצמי נרדם בתוך קבר בבית
קברות כשאני נרדם בעצם באוהל, עדיין כותב שירי מוות ומנגן
שירים מצמררים וכואבים, עדיין שונא אנשים ומחפש את הייצורים
שבינהם, עדיין חיי מבחוץ ומת מבפנים,
פעם זומבי תמיד זומבי!