|
אז...
ברחנו אליך
ציננו במימיך גופינו
המיוזע
מחדשות מיושנות משומשות
היום בורחים לגולה
(אורי כבר שם).
כבר לא מספיק.
צריך עכשיו
משב רוח אחר,
מצב רוח מהר,
זרמי ים דיפרנציאליים,
בשביל כל הזיעה הזו.
אז...
צהלנו ורקדנו ורכבנו
על סוסים וסוכריות
בין יהלומי אגדות שמיים
חוזרים על ניגון מתנגן
היום, סומים ועצבניים, באמצע
הלילה, אפילו קפה בקושי
יכולים להכין. נרדמים על
דשא צהוב עוקצני, כמו
יד נטושה לזמן אחר.
להתעורר,
עם טעם אבק בפה,
בהמות מתות בנחיריים,
עשן בעיניים
ולסרב להודות שזה הבית.
אז...
בקרבייך הבנו
מה זה להיות
אדם
עכשיו,
מנסים ליצור מין
אחד כזה מאבן.
וגם לזה מישהי עוד
תתלוש את הלב.
אז...
סגרנו קצת עיניים
כדי שהכל בין הריסים
יראה יותר
מנצנץ
ואמרנו שהכל בסדר
היום.
יודעים שלא,
בעיניים פקוחות.
ושותקים.
(ומי יודע איפה אהוד?)
נכתב כהמשך ל"כינרת" (http://stage.co.il/Stories/52748)
(נכתב לסדנא 50, ונדחה מאחר שלא עמד באיזה קריטריון... אז אם
כבר נוצר אז למה לא בעצם?) |
|
רוצים ספרים
ביוקר? תלכו
לסטימצקי.
רוצים ספרים
בזול? תלכו
לצומת ספרים.
רוצים ספרים
חינם...
מה אנחנו נראים
לכן,
פריארים?!?
שמואל
איציקוביץ' מציע
סלוגן תמידי
לבמה חדשה. |
|
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.