פגשתי אותה בתחנה המרכזית באשקלון.
אני חיכיתי לאוטובוס והיא חיכתה לאחר, אבל היינו קרובים.
בתחנות אני מתכוון.
אני בדיוק סיימתי לכתוב סיפור על אנשים וחשבתי שזה יהיה רעיון
טוב להביא לה לקרוא.
"תקראי את זה ואני תיכף בא, אני הולך לקנות חלב.".
מופתעת ונאלמת על הפתיחה הלא שפויה שלי היא הגיבה בפרצוף תמוהה
ושאלה,"חלב?".
"כן, לפלוגה שלי, אני עוד מעט בא." והלכתי, משאיר אותה מבולבלת
ועם מחברת מלאת שירבוטים שלי.
בלית ברירה היא התחילה לקרוא וכשחזרתי, בלי החלב אני חייב
לציין כי נגמר, היא כבר היתה לקראת סיום.
"אהבתי", היא מסתכלת עליי עם עיניים נוצצות וחיוך, "זה ממש
טוב.".
"תודה.".
התחלנו לדבר והמשכנו כך עוד 40 דקות, מסתבר שהיא השתחררה לפני
10 חודש ונסעה לשמונה חודשים לדרום אמריקה, היא פה לשבועיים
והיא חוזרת חזרה לשם בחמישי לחודש, לבסוף האוטובוס הגיע, הם
תמיד מגיעים.
הבאתי לה את הטלפון שלי ואמרתי לה שאם היא תשתעמם עד החמישי
היא מוזמנת להתקשר.

החמישי כבר עבר ממזמן והיא לא התקשרה, הן אף פעם לא מתקשרות.
באותו ערב חזרתי למוצב והלכתי לישון. 6 בבוקר אני שומע יריות
ומתעורר למציאות שונה מהמציאות שהלכתי לישון אליה ועזבתי לפני
רק כמה שעות.
מחבל חדר למוצב ומתחיל לטבוח בחיילים ויורה צרורות לתוך החדרים
שלנו, התחלנו לנהל קרב יריות עד שהם נהרגו.
כשסיימנו התחלתי לטפל בפצועים, בחברים שלי, פצוע בינוני הוטס
לבית החולים וכשספרנו היו לנו שלושה הרוגים.
הפלוגה שבורה, שלושה הלויות ברצף ואנשים כבר לא יודעים למה הם
קמים כל בוקר ולמה.

לפני שאני הולך לישון בלילה שאחרי אני מתחיל לחשוב, אני מתחיל
לחשוב מה היה קורה אם הייתי נהרג.
אני מתחיל לחשוב מה היה קורה אם היא היתה מתקשרת, תוהה למה אני
לא עונה ולמה אני לא חוזר אליה, אולי היא אפילו היא היתה
משאירה הודעה.
יש 99% שהיא לעולם לא היתה יודעת שנהרגתי. יש 99% שזה גם לא מי
יודע מה היה אכפת לה.
עברו כבר 8 לילות מאז, 8 לילות שבהן אני כבר לא מצליח לישון.
8 לילות טרופים שכל צחוק ורקיעת רגליים, 8 לילות שכל ירייה
וקול רעש מקפיץ אותי.
אני כבר לא ישן בלילות, כבר מזמן התייאשתי ואני כבר לא מנסה
יותר, מה אם יחדור שוב מחבל למוצב, מה אם היא תתקשר. היא בטח
תתהה למה אני לא עונה לה, ולמה אני לא חוזר.