"טוסטר או בן?" שאלה רותי את הרופא המיילד. "טוסטר או בן, מה
יצא?". "טוסטר" הוא ענה בעצב ועיניה נפלו. היא כל כך רצתה בן.
טוסטר? מה יעזור לה עוד טוסטר? יש לה כבר שלושה טוסטרים בבית.
מה היא צריכה עוד אחד? לאפות פרוסות גדולות במיוחד בחברותא? או
שמא לייצר טוסט קוואדרופוני? לשים טוסטר בכל פינה של החדר
ולשמוע את ה"פינג" של הלחם היוצא בטוסטריאו כפול?
"אולי, אולי אפשר להחליף את זה עם בן? בבקשה!" דרשה רותי,
ואחות רחמנייה הביאה ילד מאיזשהו מקום, זייפה כמה מסמכים,
ונפרדה לשלום. אבל הביטוי הזה, שנשמע היום פשוט כל כך, "טוסטר
או בן?" הפך פתאום למין ניב, למין מטבע לשון. האנשים עד לאותו
הזמן לא העיזו לשאול מה הולך לצאת. השאירו הכל בידי האל. לא,
רותי התעקשה. "טוסטר או בן?". זה הפך ממש לסיסמה פוליטית.
אנשים הסתובבו עם סטיקרים על האוטו. "טוסטר או בן לחופש נולד",
"טוסטר או בן תמורת שלום", "טוסטר או בן לשני עמים" וכמובן
"טוסטר או בן עם הגולן" ו "טוסטר או בן תחילה".

במקום אחר בארץ המציא בחור אנגלו סקסי משהו מטופש לחלוטין -
מין קופסא מפח, שמחברים לחשמל, והיא משהו בין טוסטר לתנור. חשב
הבחור וחשב, והגיע לקופירייט גאוני, שמנצל בצורה צינית את כל
הפרופגנדה של "טוסטר או בן". "טוסטר-אובן" הוא קרא להמצאה
המיותרת לחלוטין שלו, שהיא לא טוסטר ולא אובן, סתם גימיק ביחסי
ציבור. כן, בערך כמו לקרוא לחיתול חדש עם טריק "התרגיל
המסריח", או לחיקוי של בשר חתול מסויה "כשר פרווה".

בהקשר דומה, ידוע על ספר שגנז דן בן אמוץ לפני מותו, ומעולם לא
פורסם, בשם "ספר רבאק" ובו המשך ל"מילון אחול-מניוקי". מה שכן
פורסם, אם כי בעותקים ספורים, הוא התרגום לאנגלית, ה"רבאק
בוק". והנה, מטורף קנאי בפלורידה מסתגר עם כל אנשיו בבית נטוש
ומאיים לפוצץ הכל. ומה עיקרי אמונתו של אותו מתלהם? אמונה
ב"רבאק בוק" כאילו היה ספר הקודש, ה"הולי בוק". ומה שם כתו?
"רבאק בוק". ומה שם צבאו? "צבא רבאק בוק". ומה אומר מפקח
ג'יימס לתקשורת באותו יום מר ונמהר? "הכניסה לחצר הבית הייתה
צרה במיוחד. פשוט הובסנו על ידי צוואר הבקבוק הזה."

ויושב לו בבקתה הנטושה מנהיג הכת החדשה, ומאזין למפקח, וחושב -
הבסנו אותם. צבא רבאק בוק לעולם לא ייכנע.