כשהמתנחלים כבשו את גבעת הדגן הוצאתי כיפה מהארון הגדול של אבא
והחלטתי לנסוע לשם ולעזור. לא יודע למה, אבל המאבק הזה נראה לי
פתאום נורא צודק, למרות שעקרונית תמיד הייתי בעד מדינה
פלסטינית ולהעיף את האמ-אימא של המתנחלים מהשטחים. נסעתי לשם
וקשרתי את עצמי בשרשראות לסלע גדול, כמו כולם. ממש על ידי
נקשרה מתנחלת אחת, חמודה, בערך בגילי. היא נקשרה לאותו סלע,
אבל קצת מהצד. לא ממש ראיתי את הפנים שלה ובכל זאת ניצלתי את
הזמן להתחיל אתה, ככה עד שיגיעו השוטרים. היא שאלה אותי אם אני
בבני עקיבא, ואמרתי לה שאני בסניף רמת חן, כי זכרתי שבן דוד
שלי היה שם. סיפרתי לה איך אבי, בן דוד שלי, גרר אותי לתנועה,
מה שהיה המצאה אחת גדולה, אבל היא התלהבה ואמרה שבטח, היא
מכירה אותו, והוא היה בהנהגה והכל. ריכלנו עליו קצת וחיכינו
לשוטרים, אבל הם לא הגיעו. היא אמרה שכנראה קשרנו את עצמנו קצת
רחוק מדי ממרכז הגבעה, ובגלל זה ייקח לשוטרים יותר זמן להגיע
אלינו. שמתי לב שאנחנו באמת לגמרי לבד, ורק מעבר לגבעה הקרובה
אפשר היה לשמוע צעקות, בכי, ומגאפונים של משטרה. דיברנו קצת על
המאבק של המתנחלים, וסיפרתי לה כמה זה חשוב לא לרדת משום שטח,
ושככה הרב שלי תמיד אמר. היא שאלה איזה רב, והמצאתי לה איזה
שם, שאר ישוב שפירא. היא אמרה שזה רב מאוד חשוב ושהיא סומכת
עליו. זה כבר נשמע קצת חשוד. קודם אבי, עכשיו הרב, היא בטח גם
מכירה אותי. שאלתי אותה אם היא לא זוכרת אותי, מהמחנה האחרון.
היא שאלה אם המחנה בטבריה ופתאום נזכרה, שזה בטח אני שהשתכרתי
שם ועשיתי צחוק מעצמי ואיך העיפו אותי באמצע המחנה. בחיי שלא
יכולתי לחשוב על סיפור יותר מגוחך, וזה גם נשמע די כמוני.
אישרתי את העובדות וצחקנו מכל הסיפור. לקראת הערב, כשנהיה קצת
חשוך וכבר לא שמענו יותר מגאפונים וצרחות, היא השתחררה
מהשרשראות ובאה לשחרר אותי. רק אז זיהיתי אותה. נועה, מנוער
רצ. אף פעם לא הכרתי אותה טוב במיוחד, אבל היא מאלה שקשה
להתעלם מהן. שנים שלא ראיתי אותה. גיל, היא אמרה, יא
בדרן...עכשיו בטח תתיישב ותכתוב על כל זה סיפור. תעשה לי טובה,
תקרא לי בשם אחר, נגיד נועה. מה אני צריכה בעיות עם החבר'ה? הם
לא יתנו לי ללכת יותר להפגנות. אוקי נועה, אמרתי לה. את תהיי
נועה.