[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







טל מינץ
/
אולי

הכרנו בעבודה.
היא בת 18. בהתחלה הפריע לי טיפה הפרש הגילאים, אבל וואלה...
עכשיו אני כבר מבין שזה לא כזה משנה. זה לא שאני אצטרך להכיר
אותה למשפחה שלי, או משהו. הקטע הכי טוב זה שהיא מתגייסת עוד
חודש. לה אולי זה לא טוב, אבל לי זה מעולה. ככה הקשר הזה לא
יהיה רציני מדי. די, נמאס לי מקשרים רציניים.
היא כזאת, חמודה. משוגעת קצת, כמוני.
היא לא מכירה מוזיקה בכלל. נגיד, אני שואל אותה: "מכירה את
הלהקה הזאת, נוער שוליים?" אז היא ישר עונה שלא, ואני אמנם
טיפה מופתע מהתשובה אבל דופק חצי חיוך חמוד כזה, ואומר לה שלא
משנה. אבל נגיד, אם אני שם מוזיקה ברקע זה לא מפריע לה. לא
אכפת לה מה, העיקר שיהיה קצב. בין אם זה סאפקיישן או שזה
אנאלוג פוסי. היא חמודה כזאת.
גם ספרים היא לא קוראת. אם אני אשאל אותה על קפקא, היא לא תבין
מה אני רוצה מהחיים שלה. אבל זה כל הקטע אצלה, שהיא כזאת
משוגעת וחמודה שהיא לא מכירה גם ספרים. או מוזיקה.
אה, שנייה. יש לי שיחה ממתינה.
אה, זאת היא. אני חייב לסיים, נדבר כבר, הא?
כן. נדבר.

היי, מה המצב בובי?
בסדר, מה איתך בובה'לה?
אני נמצאת בפינה של הרחוב שלך, אתה בבית?
לא, שיט. אני באוטו, אני עוד שנייה שם. זה בסדר לעבור באדום אם
אין אף מכונית בצומת, נכון? שלוש בלילה, מה כבר יקרה. הנה, אני
תכף שם.

מה קרה, למה אתה נשמע עצוב?
אה, אבא שלך רב איתך. שוב.
הוא קורא לך נרקומן, שוב. אה.

הם נכנסים לחדר שלו, ישר אחרי שהוא אסף אותה. הרצפה מלאה
בבגדים זרוקים, אבל זה לא מפריע. הוא בוחר דיסק רנדומאלי ושם
במערכת סטריאו, בזמן שהיא עומדת ולא יודעת מה לעשות עם עצמה.
הוא מתיישב על המיטה וחצי שיש לו כבר 5 שנים. חודש מלפני שהוא
הכיר אותי. היא מתיישבת אחריו, מרגישה לחוצה טיפה.
הוא מתקרב אליה, ומתחיל לנשק אותה. היא מהר מאד נכנסת לקצב,
ותוך כדי היא מורידה כל נעל עם הרגל השנייה. הם נשכבים על
המיטה, היא מעליו. הוא מכניס את היד שלו מתחת לחולצה שלה,
ומלטף לה את הגב. היא חושבת שזה חמוד, אבל אני יודעת שהוא רק
מחפש את הרגע הנכון לפתוח את החזייה. הם שוכבים. היא חושבת שזה
היה מושלם, הוא חושב שאיתי היה לו יותר טוב. הוא התאפק לא
ללחוץ לה על הכתפיים כשגמר. היא מצטערת, אבל היא לא מוכנה לרדת
לו. היא עייפה מדי, ורוצה לישון. הוא בכלל רגיל לקבל הרבה יותר
וכבר חושב על זה שלמרות שהיא דיי טיפשה, היא בכלל לא כמו שהוא
תיאר לעצמו במיטה. הוא רוצה להתקשר אליי, אבל נזכר שאסור לו.
שלא כדאי לו.
הוא קם מהמיטה, והיא בינתיים כבר כיסתה את עצמה. הוא חושב על
זה שאני בכלל לא הייתי מתכסה, ותמיד הייתי אומרת שאני לא מבינה
איך אפשר. הוא מרגיש צער שככה העניינים בינינו נגמרו, ודמעות
מציפות לו את העיניים. אני לא יודעת איך לפרש את זה, אולי הוא
סתם מתגעגע למציצות שלי. אולי הוא מתגעגע לקשר היפה שהיה לנו.
אולי הוא, כמוני, מתגעגע לערבים המטופשים האלה שהיינו שוכבים
במיטה, כל אחד עם הגב מופנה אל השני, כועסים בכאילו. עד שבסוף
מישהו משנינו היה אומר, אוף, די. זה כזה טיפשי. ואז הייתי
אומרת שהוא כזה ילד קטן, אבל אני אוהבת אותו ככה. וכבר הייתי
מוסיפה ואומרת שהוא בכלל לא אוהב אותי, ורק מלשמוע את זה כל
פעם הוא היה ישר מתקרב אליי ומחבק אותי הכי חזק שהוא יכול,
ואומר שברור שהוא אוהב אותי. הוא אוהב אותי מאד. אהב.
הוא מעשן חצי סיגריה, מרגיש שחסרה לו ההערה של "עוד סיגריה,
ועוד סיגריה" שהוא רגיל לקבל ממני, והולך להתקלח. אחרי שאנחנו
היינו שוכבים, הוא אף פעם לא היה הולך להתקלח. הוא היה נשאר
איתי, במיטה. היינו שוכבים אחד לצד השני, בלי לדבר. בלי מוזיקה
ברקע. הוא עם הסיגריה שלו, אני עם השתיקה שלי.
הוא מעביר גילוח קל על הסנטר, שם מכנסיי טרנינג כחולים שקניתי
איתו לפני שלוש שנים, וטי שיירט שההורים שלו הביאו לו מאיטליה.
בזהירות הוא לוקח את המפתחות של האוטו, שם כפכפים ויוצא מהבית.


הוא בדרך אליי. הוא יתקשר אליי עוד כמה דקות, ויגיד לי שהוא
עוד עשר דקות מתחת לבית שלי. הוא יבקש ממני לרדת, או לפחות
לפתוח את הדלת. אני אפתח את הדלת עם לבוש מינימלי, והוא יגיד
לי שהוא לא יכול יותר. אני אשחק אותה ראש קטן, ואשאל אותו מה
הוא לא יכול יותר. הוא יתעצבן, למרות שהוא בנאדם רגוע, ויגיד
לי שאני יודעת מה. אני אסביר לו שאי אפשר לשחק ככה ברגשות של
בנאדם, בדיוק כמו שהוא הסביר לי שבוע אחרי שהיכרנו. אחרי
שבועיים כבר שכבתי על הבטן במיטה וחצי שלו, והוא מעליי.  
אני אהיה קרה כלפיו, למרות שמבפנים אני אתפלל שהוא יבין כבר מה
אני באמת רוצה. הוא יכיר את הקור הזה, ויידע שהוא מזויף. הוא
ישמע את משאלת ליבי, ואחרי רבע שעה אני כבר ארכב עליו. תהיה לי
בחילה, אבל אני אתעלם ממנה, ואמשיך בשלי. בינתיים, הפלאפון שלו
יצלצל בלי הפסקה. בין גניחה לגניחה אני אשאל אותו אם זו החדשה
שלו, והוא ילחש שכן. אני אתעצבן, אבל כבר לא תהיה לי ברירה אלא
לסיים את מה שהתחלתי.
אחרי זה, אני אשכב ערומה לצידו, בלי מוזיקה ברקע ובלי דיבורים.
החדשה שלו כבר תלך מהדירה שלו, בוכה ועצבנית, וכשהם ייפגשו
בעבודה היא תיתן לו סטירה. הוא יבליג, וימשיך ללכת לכיוון
המשרד שלו. היא תתפטר, ובחודש שנותר לה עד הצבא היא תבכה על
הקשר הכי רציני שהיה לה.
אני לא אשמע ממנו יותר, וגם הוא לא ממני. בשנה הראשונה, בכל
פעם שירד מבול ואני אהיה במיטה עם ספר, אני אזכר בו. הוא ייזכר
בי כל פעם שהוא יעבור ליד השכונה שלי. הוא יימנע מלעבור שם
בהתחלה, אבל מהר מאד הוא יבין שאין לו ברירה.

ואולי, אולי בכלל לא.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
סלוגן זה לא של
פרסומת?


תרומה לבמה




בבמה מאז 3/1/05 3:06
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
טל מינץ

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה