ב'
היא פתחה את העיניים, לקח לה כמה שניות להיזכר איפה היא ומה
היה. ברגע שהיא נזכרה עלו לה דמעות לעיניים.
היא לא הרגישה בסדר עם כל מה שקרה, היא הרגישה פתאום שזה לא
היה טוב, שהיא היתה צריכה לחכות. גם את ההרגשה הזאת היא הכירה
מדברים שהיא עשתה עם בנים אחרים, אבל שום דבר לא השתווה להרגשה
הזאת כי מה שהיא עשתה אתמול היה פעם ראשונה.
היא הסתובבה אליו, ראתה שהוא ישן, והרשתה לעצמה להוציא את
הדמעות החוצה. היא בכתה בכי חרישי, לא בדיוק יודעת מה לעשות עם
עצמה ברגע הזה, ומה לעשות עם הכל ברגע שהוא יקום. היא לא ידעה
כלום. היא הרגישה חרא עם עצמה, היא הרגישה מגעיל עם עצמה, עם
הגוף שלה, עם המחשבות שלה. הכל הרגיש לה מגעיל. היא נגעלה
מעצמה, שמה את החזייה שלה, לקחה מהארון שלו בוקסר וחולצה ענקית
שהגיעה לה כמעט עד הברכיים. היא התיישבה בחזרה במיטה, הסתכלה
על הטלוויזיה וראתה שיש עדיין ריקוד צמוד. היא לא הבינה, היא
הסתכלה בשעון של הטלוויזיה וראתה שמשדרים את זה שוב, ושבעצם
היא ישנה רק איזה שעתיים. היא הסתכלה בחוץ, והכל היה חשוך.
הדמעות פרצו מעיניה בלי שליטה, הכל היה חשוך ואפלולי, בחוץ
ואצלה בפנים.
היא חשבה על לחזור לישון, אבל ידעה שהיא לא תירדם אז היא פשוט
נשארה לבהות ב'ריקוד צמוד' ללא קול. זה היה בדיוק הקטע שהם
מחובקים, עומדים לשכב. היא בהתה במסך, שום הבעה מוגדרת על
פניה, והדמעות יורדות, שקופות.
היא שמעה אותו מסתובב, והסתכלה עליו לבדוק אם הוא קם, מקווה
שלא כי אין לה שום מושג מה להגיד לו עכשיו. הוא פתח עיניים
לשנייה, ראה שהיא ערה.
"מה השעה?" העיניים שלו נעצמו.
"תחזור לישון. עכשיו איזה חמש בלילה".
"אה". הוא אמר והסתובב. היא הסתכלה עליו, השמיכה חושפת רק את
הגב החלק שלו.
'זיין'. היא לא יכלה שלא לחשוב לעצמה, שהוא בטח יצחק עליה אם
היא תגיד לו שהיא לא היתה מוכנה לזה. ת'כלס, הוא בן, וזה גם לא
פעם ראשונה שלו, אז הוא לא יבין את הביג-דיל שהיא עושה סביב
זה. היא הרגישה מטופשת בעצמה, אבל לא יכלה להימנע ממה שהיא
הרגישה.
היא המשיכה לבהות בטלוויזיה.
"למה את לא ישנה?" הקול שלו נשמע מתוך הכרית.
"אממ, סתם". הקול שלה רעד.
לקח לו כמה שניות, אבל הוא הסתובב וקם בקושי גדול. הוא הביט
בה, סובב את סנטרה עם האצבע שלו. הוא הסתכל עליה, ראה את
הדמעות.
"מה יש?!" הוא שאל.
"לא יודעת". היא אמרה, בקושי מצליחה לדבר.
"מה קרה, מתוקה?" הוא הוציא לה את השיער מהפנים.
"כלום. אוף. כלום".
"נו, את יודעת שאת יכולה להגיד לי".
היא הנהנה. "אני יודעת. אבל, פשוט, אני לא יודעת".
"את מתחרטת?" הוא ירה לה.
"כן. לא. לא יודעת".
"מה זה אומר?" הקול שלו היה נשמע לה גס פתאום.
"אני מרגישה מגעיל".
"מגעיל עם מה?"
"עם עצמי".
"את מדהימה".
"זה לא הקטע".
"אז מה כן הקטע?"
"שלא יודעת אם הייתי מוכנה לזה".
"אוי, זה בולשיט. לא היית ממשיכה עם זה אם לא היית מוכנה
לזה".
"לא יודעת. עכשיו אני מרגישה מגעיל, טוב?!" היא התעצבנה
והסתובבה לטלוויזיה, הדמעות נוזלות לה בלי הכרה.
"טוב, די, אני מצטער. אני פשוט לא יודע מה להגיד לך".
"אני יודעת שאין לך מה להגיד, אתה בן, אתה לא יכול להבין את
זה".
"מה זה אמור להביע?"
"תקשיב, זה לא פעם ראשונה שלך, ואתה לא יכול להבין מה זה
להרגיש לא מוכנה פתאום".
"אולי אני כן יודע? אל תחליטי לי מה אני יודע ומה לא!" הוא צעק
עליה.
"אתה יודע?"
"לא". הוא נשם. "אבל אני רוצה לדעת, אני רוצה להבין. אל תרחיקי
אותי עכשיו. אנחנו ביחד, זה לא היה סתם. אני אוהב אותך".
"זה לא קשור. אני לא חושבת שאתה מתחרט או משהו. אני יודעת שאתה
אוהב אותי. אני פשוט לא בטוחה שהייתי מוכנה לזה".
"תראי, מה שהיה היה. אבל אני מבטיח לך שפעם הבאה נדבר על כל
דבר לפני שעושים אותו, ומצב כזה לא יקרה שוב, שאת יושבת לי
בוכה באמצע הלילה".
"אבל אני לא רוצה לתכנן הכל. ספונטני זה כיף".
"אבל ספונטני מביא למצבים כאלה, ואני לא רוצה שחברה שלי תשב
מול הסרטים המפגרים שלה ותבכה. את אמורה לחבק אותי, לא לבכות
לידי".
"אבל מתוכנן הורס את כל הכיף". היא התלבטה עם עצמה, חושבת על
הדברים שצריך לדבר עליהם לפני ששוכבים. "פאק! לא שמת
קונדום!!!" היא נעמדה, לחוצה לגמרי.
"תרגעי, שמתי". הוא אמר לה, וסימן לה לשבת בחזרה.
"מתי הספקת?" היא שאלה אותו, עדיין עומדת.
"כשהבאתי לנו שוקו".
"למה חשבת ש... רגע, תכננת את זה מראש?" היא צרחה עליו.
"לא בדיוק. פשוט חשבתי שזה יקרה היום".
"מה?!"
"תראי, זה היה די ברור-"
"אתה תכננת את זה מראש?!" היא הפסיקה אותו, הבעת הלם על פניה.
"לא".
"כן". היא אמרה, הדמעות צצות לה בעיניים אבל היא לא ממצמצת.
"תראי...-"
"פשוט תודה בזה!" היא צועקת עליו, דמעה אחת יורדת ואחריה עוד
מלא, מרטיבות לה את הפנים.
"לא תכננתי את זה ממש, פשוט היתה לי הרגשה שזה יקרה".
"וההרגשה לא קשורה אלי נכון?! כי אני לא שותפה בכל מה שקרה".
היא אמרה, הרימה את הג'ינס והגופייה שלה מהכסא.
"תסתובב".
"מה?" הוא הסתכל עליה בחוסר אונים.
"תסתובב!" היא צעקה עליו.
הוא נשכב על המיטה, הראש בתוך הכרית. היא החליפה מהר לבגדים
שלה, אספה את השיער לקוקו.
"אני יכול להסתובב בחזרה?"
"לא אכפת לי". היא אמרה באדישות, שמה את הסווטשירט שלה ויצאה
במהירות מהחדר שלו, לפני שהוא הספיק להגיד משהו.
"שחר, חכי!" הוא רץ אחריה במדרגות, לבוש רק בוקסר.
"אל תטרח". היא אמרה ויצאה מהבית.
היא הלכה לתחנת אוטובוס, הוציאה את הצעיף מהתיק שלה, והתעטפה
בו. הרוח נשבה לה בפנים, מעיפה את הדמעות לכל כיוון. היא הלכה
בנחישות, לא העיפה מבט אחורה, לא ראתה אותו עומד מחוץ לבית שלו
עם בוקסר, קופא למוות, מסתכל עליה בעצב.
היא הגיעה לתחנה, ובמקום לקחת אוטובוס לבית לקחה אוטובוס לבית
של חברה הכי טובה שלה. היא בכל מקרה אמרה להורים שלה שהיא
תחזור רק בצהריים, ועכשיו רק איזה שש וחצי בבוקר.
היא ישבה באוטובוס, הוציאה את הדיסקמן מהתיק, ובכתה, ראשה
בחלון.
היא כמעט פספסה את התחנה, אבל בדקה האחרונה נזכרה שהיא צריכה
לרדת, היא עלתה לבית של חברה שלה וצלצלה בדלת עד שהיא פתחה
אותה.
"אני מצטערת שאני מעירה אותך". שחר אמרה למעיין, חברתה.
"זה בסדר. מה קרה לך?" החושים של מעיין עבדו טוב גם בשבע ורבע
בבוקר.
שחר נכנסה, ונשכבה על הספה בסלון של מעיין.
"מישהו בבית?"
"לא, כולם בעבודה".
"שכבתי איתו..." היא אמרה למעיין, שהפילה את בקבוק החלב שהיא
הרגע הוציאה מהמקרר על הרצפה.
"מה?!" היא אמרה, מסיימת להכין לשתיהן שוקו חם.
"כן. אתמול. היום כאילו. בלילה".
"מזל טוב!!!" היא רצה אל שחר, חיבקה אותה. "רגע, אז למה את
בוכה?"
"כי... כי..." היא היססה, היא לא רצתה לשמוע ממעיין כל מיני
דברים כמו 'איזה חרא הוא' 'בן זונה' וכאלה, כי היא אוהבת אותו.
והיא לא רוצה להגן עליו כי היא באמת כועסת. "כי הוא תכנן את
זה".
"מה ז'תומרת תכנן את זה?" מעיין הלכה להביא את שתי הכוסות
והתיישבה ליד שחר, מניחה את שתי הכוסות על השולחן הקטן.
"קמתי, והרגשתי ממש רע. אני לא חושבת שהייתי מוכנה לזה". היא
לקחה הפסקה, הדמעות לא מפסיקות. "ואז הוא קם והתחלנו לדבר
ואמרתי לו שאני מרגישה רע, ואז פתאום נזכרתי שהוא לא שם קונדום
וכלום, ועוד יותר נלחצתי ואז הוא אמר לי שהוא כן שם קונדום
ושאלתי מתי הוא הספיק והוא אמר שלפני, ואז כעסתי עליו שהוא
תכנן את זה והלכתי".
"אוי... מסכנונה שלי..." מעיין חיבקה את חברתה הבוכה, מגישה לה
את כוס השוקו. שחר חיבקה את הכוס בידיה שמכוסות בסווטשירט
הכחול שלה. "אבל, זה לא כזה סיפור גדול. אני יודעת שנפגעת, ולא
ככה רצית שזה יהיה. אבל תחשבי על זה, את יודעת שהוא אוהב אותך
באמת, ואני לא חושבת שהיית לא מוכנה. אני חושבת שזה קצת בא לך
בהפתעה, בספונטניות - ואת לא רגילה לזה. וזה שהוא שם קונדום
קצת לפני, לא אומר שהוא תכנן את זה. זה לא שהוא עשה עלייך איזה
התערבות או משהו - אל תהיי מושפעת מכל הסרטים שאנחנו רואות.
אנחנו לא באמריקה. את צריכה להיות שמחה, הוא כנראה כל כך רצה
שזה יקרה שהוא כבר הקדים את זה במחשבות שלו".
"אבל את לא חושבת שגם לי יש צד בזה?" שחר היתה קצת מופתעת
מהדברים של מעיין, שלקחה את הכל נורא בקלילות.
"יש לך צד בזה. הוא לא אנס אותך, נכון? זה היה מבחירה. העובדה
זה, שהייתם שוכבים אתמול בין אם הוא היה שם קונדום שעה לפני
ובין אם הוא היה שם את הקונדום שנייה לפני. אני חושבת שאת סתם
קצת לחוצה, עייפה, יותר מדי דברים קרו לך בלילה אחד, ואת
מוציאה את זה עליו".
"לא יודעת". שחר נעלבה מהדברים של חברה שלה, זו לא התמיכה שהיא
ציפתה לה.
"תראי, שושה, אין לך מה לבכות. יצא לך הכי טוב שיש - עשית את
זה עם מישהו שאת אוהבת, שאוהב אותך, שאת סומכת עליו, חבר שלך
ולא סתם מישהו, ובונוס - את גם לא תכנסי להריון".
שחר צחקה צחוק קטן, פחות כועסת על מעיין. היא ישבה, מהרהרת
לעצמה בשקט, שותה את השוקו החם מבין ידיה.
"אז... איך זה היה?" מעיין העזה לשאול.
"שחר..." היא נכנסה לחדר, עוד לא הספיקה להוריד נעליים והטלפון
צלצל. היא ענתה, בועטת בדלת כדי שהיא תיסגר.
"ניצני... אני מצטערת..."
"מה?" ניצן היה מופתע, הוא היה רגיל לזה שבדרך כלל הוא זה
שצריך לבקש סליחה.
"אני מצטערת... אני לא הייתי בסדר..."
"אממ, אוקיי..."
"לא הייתי צריכה לכעוס. לפחות אני לא אכנס להריון. לא הייתי
צריכה להתעצבן. ואני מצטערת. והיה לי כיף, ממש כיף. ואני שמחה
שזה היה איתך. מאוד שמחה".
"אני שמח שאת שמחה". הוא חייך לעצמו, מוקל שהסיפור לא הסתבך
לו, בדיוק בזמן שהוא הכי מאושר איתה.
"אז... שוכחים מכל מה שהיה?" היא אמרה בקול קטן.
"לא מהכל. מהלילה לא, רק מהבוקר".
"טוף... רוצה לבוא אלי?"
היא שכבה על המיטה, קוראת איזה מחזה לתיאטרון, כשהדלת נפתחה
והחיוך החמוד שלו הציץ.
"היי, מתוקה שלי". הוא נכנס, נתן לה נשיקה על הלחי ונשכב על
המיטה לידה. היא התרוממה קצת והוא הניח את היד פרושה על הכרית,
ככה שהיא תוכל להניח את הראש על החזה שלו, כמו תמיד.
היא חייכה חיוך ענקי של אושר ועונג, מסתכלת לבדוק אם גם הוא
מחייך את אותו החיוך ושמחה לגלות שכן.
הוא נישק אותה במצח.
שניהם הרגישו מין רוגע כזה, מבינים בלב שהם לא היו מוכנים לזה.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.