[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







בובה תמימה
/
הפעם הראשונה

א'
"אני? בתיאטרון". שחר ישבה בסלון של ההורים של חבר שלה, ניצן.
היא חייכה חיוך מנומס וביישני אל אבא שלו, שהרגע שאל אותה במה
היא מרחיבה ביב'. ניצן הסתכל עליה בחיוך רחב, וסימן לה עם
העיניים שבטח היא מוצאת חן בעיני ההורים שלו.
"אוהו, תיאטרון. רוצה להיות שחקנית?!" אימא שלו חייכה אליה
בהערצה.
"אממ, כן. חלום ילדות, אני מניחה". שחר אמרה.
"אה, באמת? נחמד מאוד. גם אני רציתי להיות פעם שחקנית". אימא
שלו הביטה למעלה בנוסטלגיה.
"באמת? אף פעם לא סיפרת לי את זה, אימא!" ניצן אמר לאימא שלו
בכעס מחוייך.
"יש הרבה מאוד דברים שאתה לא יודע על האימא שלך, ניצן. גם אני
הייתי פעם יפה וזוהרת, עם המון חלומות, כמו חברה שלך".
שחר הסמיקה בשמחה, חושבת לעצמה שאימא של ניצן ממש חמודה
ונחמדה. אבא קצת מרוחק, אבל גם נחמד.
"ומה קרה לחלומות שלך?" שחר התעניינה.
"אהה. זה כבר סיפור ארוך". אימא של ניצן, איריס, חייכה אל שחר
חיוך עצוב. "אני חושבת שכדאי לשמור אותו לאחרי ארוחת הערב, או
לפחות לזמן ארוחת הערב. אני מתה מרעב!"
"כן, הבטן שלי לא תתנגד". אבא של ניצן, עמית, קם מהכורסא החומה
העבה.
שחר חיכתה בנימוס שכולם יקומו מהכיסאות שלהם, וקמה אחרי ניצן.

"בואי לשטוף ידיים". הוא לחש לצוואר שלה ומשך אותה לשירותים.
היא הלכה אחריו בשקט, מנסה שההורים שלו לא יראו אותם הולכים
ביחד. בכל זאת, קצת מביך.
הם נכנסו לחדר האמבטיה, ושטפו ידיים. חדר האמבטיה היה ממש יפה,
זה היה אחד מהחדרים הכי יפים בבית, שחר ממש אהבה אותו. היא
היתה בבית שלו איזה פעמיים שלוש, תמיד כשהיה לו בית לבד. בעצם
ככה הכל התחיל ביניהם, במסיבה ההיא. ניצן ידיד של חברה של חברה
שלה, ולפני חודש בערך היא וחברה שלה השתעממו, והחליטו לבוא
למסיבה הזאת, לבית ריק. היה כיף, קצת יבש בהתחלה. שחר הסתכלה
על ניצן מההתחלה, אבל הוא היה לחוץ ועסוק, כמו שמארח בדרך כלל
נהיה כשיש אצלו הרבה יותר מדי אנשים שיכורים. אחרי זה נתנו לו
קצת לשתות והוא נהיה חייכן ונחמד, ואז עשו בינהם הכרות, דרך
קצת מטומטמת אבל מה זה כבר משנה. הוא חייך חיוך רחב, וככה הכל
התחיל.
"הם מתים עליך". הוא לחש לה ונתן לה נשיקה בצוואר.
"יופי". היא צחקקה בשמחה.
"ניצניי! בואו כבר! האוכל מתקרר!" איריס צעקה מהמטבח.
שחר הסתובבה ובאה לצאת מהחדר, אבל ניצן תפס אותה מאחורה וחיבק
אותה בעדינות חזקה. הוא סובב אותה אליו ונישק אותה בעדינות,
מעביר יד מהצוואר שלה ועד הגב המאוד תחתון שלה.
"ניצן, שחר". עמית קרא להם בקולו הנמוך.

"זה בסדר, חמודים, אני אפנה". איריס אמרה להם כשהם סיימו
לאכול.
שחר החליטה לא להקשיב לאיריס, ופינתה את הכלים שלה.
"מה את עושה?! זוזי מפה!" איריס חייכה אל שחר. "לכו לחדר, נו,
אני לא רוצה לשמוע לא בכלל!" איריס חייכה אל שחר. עמית הסתכל
עליהם ממקומו בשולחן וחייך.
"טוף". שחר חייכה בנימוס ויצאה מהחדר אחרי ניצן.
הם עלו בשתיקה במדרגות לחדר שלו, שחר נכנסה ראשונה וניצן נכנס
אחריה, סוגר את הדלת מאחוריו.
שחר התיישבה על המיטה, מורידה את הדוקטור מרטינס הישנות
והאהובות שלה, ומקפלת את רגליה תחתיה על המיטה. ניצן בא
והתיישב לידה, מכניס יד לבטן שלה, מתחת לחולצה.
"איי, קר!" שחר אמרה בילדותיות.
"לא נורא". ניצן אמר לה בשטניות.
"רשע אחד!" שחר ניסתה להוציא את היד הקפואה של ניצן מהבטן החמה
שלה, ולא הצליחה. ניצן התחיל לדגדג אותה והיא נשכבה אחורה,
צוחקת.
"יפה שלי". הוא אמר לה, ונישק אותה נשיקה ארוכה ונעימה.
שחר שכבה על המיטה, וניצן שכב מעליה, לא נוגע בה, מחזיק את
עצמו מעליה, מנשק אותה נשיקות חטופות.
"ניצני! אנחנו הולכים למשה ומירה, נחזור יותר מאוחר!" איריס
צרחה להם מתחתית המדרגות.
"טוב". הוא אמר בקול, ותוך כדי דפק לשחר חיוך זדוני.
שחר צחקקה לעצמה, מנשקת את ניצן, חושבת לעצמה שוב על המסיבה
ההיא שהכירו בה. זה היה לפני חודשיים סך הכל, ונראה לה שהיא
כבר היתה איתו במשך יותר מחצי שנה. כל הבנים האחרים שהיא היתה
איתם, והיו לה קשרים ארוכים, לא היו כמו ניצן. היה בו משהו
שעשה לה את זה מהתחלה ולא נעלם. היא ידעה שבדרך כלל הדברים
שגורמים לך להימשך לבן אדם בהתחלה נעלמים אחר כך. בנות הן
כאלה, רוצות את הבאד בוי, את הזיין שיעשה להם רע. והיא יודעת
שניצן זיין, היה זיין. הוא יכול להשיג מי שהוא רוצה, והוא השיג
מי שהוא רוצה. היא עדיין לא מבינה למה הוא בחר דווקא בה. היא
יודעת שהיא לא נראית רע, מאלה שמקבלות מחמאות, אבל בכל זאת,
היא עדיין לא פאם-פטאל.
הוא נישק אותה נשיקות קטנות וארוכות, הטעם של המסטיק בפה שלו
עדיין חזק. הוא העביר את המסטיק שלו לפה שלה, והיא צחקה. הוא
נישק כל כך טוב, 'הרבה ניסיון זה תמיד טוב.' היא חייכה לעצמה.
הוא העביר יד חזקה ומהירה על הירך שלה, גורם לה לפרפורים
פנימיים חזקים. הוא החליק את היד שלו קדימה לבין הרגליים שלה,
אבל היא מהר מאוד החזירה אותה לירך, מתוך אינסטינקט. הוא המשיך
לנשק אותה, הלשון שלו משחקת עם הלשון הקטנה שלה בטבעיות
ובמיומנות.
הוא התהפך, מרים אותה בקלילות, וגורם לזה שהיא תהיה מעליו. תוך
שנייה, מתוך הרגשת כבדות, היא התהפכה בחזרה, גוררת אותו להיות
מעליה. הוא חייך אליה חיוך חם ונישק אותה. כל הגוף שלה התפרפר,
והיא הרגישה כמה היא רוצה אותו, כמה היא מוכנה לעשות איתו הכל
עכשיו, ברגע הזה. שוב הוא חייך, חיוך שטני, והפך אותה ככה שהיא
מעליו שוב. היא ניסתה להתנגד אבל הוא החזיק אותה חזק, וכשהוא
נישק אותה שוב היא נמסה והפסיקה לנסות.
הוא שם את הידיים שלו בעדינות על הגב שלה, מלטף אותו, ושלף את
הגופייה הסגולה ממנה. בשנייה אחת הוא פתח לה את החזייה, והוריד
לה אותה במהירות וידענות. הוא ליטף לה את הבטן והגב בעדינות
מדגדגת, והיא הורידה לו את החולצה, במין ניסיון חצי כושל,
שבסוף הצליח, אחרי שהוא עזר לה קצת.
היא ליטפה לו את הבטן החלקה שלו, הרגישה את הריבועים בבטן,
דגדגה אותו קצת, מורידה את ידה למטה, מפשילה את הטרנינג ניילון
ממנו ומשאירה אותו עם בוקסר של טאז. היא חזרה לחזה הערום שלו,
ונישקה אותו נשיקות חמות.
היא הרימה את המבט שלה למעלה, אל הפנים שלו, וראתה אותו מחייך
חיוך חצי שטני-חצי מסופק. העיניים שלו היו עצומות. היא חייכה
לעצמה, וחזרה לנשק אותו וללטף לו את הבטן החלקה שלו.
הוא הזיז את היד שלו מהגב שלה למטה ומשך את הג'ינס מעליה.
התחתונים השחורים הדקים שלה ישבו עליה בצורה מושלמת. הוא הוריד
את היד והכניס אותה מתחת לתחתונים, מחייך חיוך עוד יותר גדול,
והכל בעיניים עצומות.
היא ניסתה לא לזוז, לא להרוס את הרגע, לא לגרום לו להוציא את
היד כי הכל היה מאוד נעים.
היא הפסיקה לנשק אותו, מסתכלת עליו בהנאה.
הוא המשיך ללטף את הגוף שלה מתחת לתחתונים. היא קפצה מתוך
אינסטינקט ונשכבה על הגב. הוא נשכב לידה, ידו מתחת לתחתונים
שלה, מלטפת שם בעדינות.
היא הניחה את ראשה על הכרית הירוקה בהנאה, עוצמת את עיניה
ורואה את החיוך היפה שלו מביט בה מהחושך שבראש.

היא ישבה מעליו, הראש שלה מונח על חזהו, שניהם נושמים בשקט.
"רוצה לשתות?" הוא אמר פתאום מתוך הדממה.
"שוקו חם!" היא קפצה.
"חמודה. טוב". היא קמה מעליו, והוא קם מהמיטה ויצא מהחדר.
היא התיישבה, מתכרבלת בשמיכה, מדליקה את הטלוויזיה. היא ראתה
שיש 'ריקוד צמוד' בסינמה, והתחילה לחשוב איך היא תשכנע את ניצן
לראות את הסרט.
הוא חזר עם שתי כוסות ביד.
"מה אתה שותה?" היא הציצה בכוס שלו.
"גם שוקו. עשית לי חשק". הוא התכופף ונישק אותה.
"אני רוצה טובה". היא אמרה לו.
"מה מתוקה?"
היא הצביעה על הטלוויזיה.
"מה זה?" הוא הסתכל עליה והיא עשתה לו פאפי פייס.
"אוי לא". הוא בדק עם השלט מה הסרט. "נו, בחייאת, בבקשה לא".
הוא הסתכל עליה. "חייבים?" הוא התרכך.
היא הנהנה, הפאפי פייס עדיין על פניה היפות.
"טוב נו". הוא זרק את השלט על המיטה והתיישב מאחוריה, משעין
אותה עליו. הוא ליטף את עורה החשוף בקו שקצת מעל לחזיה, עושה
לה צמרמורות בכל הגוף. ידו השנייה ליטפה את הבטן החשופה שלה.
שחר הרגישה איך השפתיים שלה מאדימות, איך כל הגוף מתחמם. היא
משכה את שמיכת הפוך מעליהם, והסתובבה אליו. היא שכבה מעליו,
נתנה לו נשיקה עמוקה וארוכה, וידו שיחקה עם התפר של התחתונים
השחורים שלה. הוא פתח את החזייה שלה עם יד אחת עוד לפני שהיא
הספיקה להבין מה הוא עושה. הוא התחיל לקלף ממנה את התחתונים,
אבל הוא עשה את זה לאט כדי שיהיה לה זמן לעצור אותו. היא לא
עשתה כלום, בקושי נשמה, והתחתונים ירדו ממנה. הוא הפך אותה,
שוכב מעליה. ידיה שיחקו בגבו, ירדו לקו הבוקסר. היא הורידה
אותם בזהירות, המחשבות רצות לה בראש.
שניהם היו ערומים, היא ידעה מה יבוא עכשיו. היא לא ידעה אם זה
מה שהיא רוצה, אבל לפני שהיא הספיקה לחשוב על משהו היא הרגישה
משהו בתוכה, זאת היתה הרגשה מוזרה מאוד, מפחידה, אבל מצד שני
נעימה. שחר הרגישה שאולי היא צריכה להפסיק את זה, אבל הנעימות
היתה יותר חזקה מהכל, היא פשוט לא יכלה לעצור את זה, היא לא
יכלה להגיד כלום, אז היא פשוט המשיכה עם זה.
ניצן הרים את המבט אליה, בחן אותה, מחכה לתגובה. היא חייכה
משהו שהיה הכי קרוב לחיוך שהיא יכלה להוציא באותו רגע, והוא
המשיך.
הכל היה מאוד לאט, ניצן נישק לה את הצוואר והיא שכבה שם די
בשוק, הידיים שלה מקיפות את העורף שלו.
היא הרגישה מין כאב קטן בנוסף לתחושת הנעימות, הכאב הציק לה
והיא ניסתה להתעלם ממנו, יודעת שזה טבעי. לאט לאט תחושת
הנעימות התגברה על הכאב, עד שהכאב נעלם לגמרי, ובמקומו באה
תחושה שכבר היתה מוכרת לשחר מדריי סקס וכל מיני דברים אחרים
בסגנון, אבל שום דבר לא השתווה לעוצמה של מה שהיא הרגישה
עכשיו. היא הרגישה את כל הגוף שלה נשרף, אבל מצד שני הוא היה
מצומרר לגמרי, הלב שלה דפק כמו משוגע, השפתיים שלה שרפו, והיא
הרגישה מין דגדוג ענקי בכל החלק התחתון של הגוף. היא נשמה
בכבדות, והחזיקה את האנחה בפנים. הוא המשיך עוד כמה שניות,
נאנח, וקם מעליה.
היא הסתובבה אל הכרית, שמה במהירות תחתונים, משכה מעליה את
השמיכה. הוא שם את היד שלו על הבטן התחתונה שלה, ותוך כמה
שניות היא נרדמה, לא בטוחה מה היא חושבת על כל מה שהיה.



ב'
היא פתחה את העיניים, לקח לה כמה שניות להיזכר איפה היא ומה
היה. ברגע שהיא נזכרה עלו לה דמעות לעיניים.
היא לא הרגישה בסדר עם כל מה שקרה, היא הרגישה פתאום שזה לא
היה טוב, שהיא היתה צריכה לחכות. גם את ההרגשה הזאת היא הכירה
מדברים שהיא עשתה עם בנים אחרים, אבל שום דבר לא השתווה להרגשה
הזאת כי מה שהיא עשתה אתמול היה פעם ראשונה.
היא הסתובבה אליו, ראתה שהוא ישן, והרשתה לעצמה להוציא את
הדמעות החוצה. היא בכתה בכי חרישי, לא בדיוק יודעת מה לעשות עם
עצמה ברגע הזה, ומה לעשות עם הכל ברגע שהוא יקום. היא לא ידעה
כלום. היא הרגישה חרא עם עצמה, היא הרגישה מגעיל עם עצמה, עם
הגוף שלה, עם המחשבות שלה. הכל הרגיש לה מגעיל. היא נגעלה
מעצמה, שמה את החזייה שלה, לקחה מהארון שלו בוקסר וחולצה ענקית
שהגיעה לה כמעט עד הברכיים. היא התיישבה בחזרה במיטה, הסתכלה
על הטלוויזיה וראתה שיש עדיין ריקוד צמוד. היא לא הבינה, היא
הסתכלה בשעון של הטלוויזיה וראתה שמשדרים את זה שוב, ושבעצם
היא ישנה רק איזה שעתיים. היא הסתכלה בחוץ, והכל היה חשוך.
הדמעות פרצו מעיניה בלי שליטה, הכל היה חשוך ואפלולי, בחוץ
ואצלה בפנים.
היא חשבה על לחזור לישון, אבל ידעה שהיא לא תירדם אז היא פשוט
נשארה לבהות ב'ריקוד צמוד' ללא קול. זה היה בדיוק הקטע שהם
מחובקים, עומדים לשכב. היא בהתה במסך, שום הבעה מוגדרת על
פניה, והדמעות יורדות, שקופות.
היא שמעה אותו מסתובב, והסתכלה עליו לבדוק אם הוא קם, מקווה
שלא כי אין לה שום מושג מה להגיד לו עכשיו. הוא פתח עיניים
לשנייה, ראה שהיא ערה.
"מה השעה?" העיניים שלו נעצמו.
"תחזור לישון. עכשיו איזה חמש בלילה".
"אה". הוא אמר והסתובב. היא הסתכלה עליו, השמיכה חושפת רק את
הגב החלק שלו.
'זיין'. היא לא יכלה שלא לחשוב לעצמה, שהוא בטח יצחק עליה אם
היא תגיד לו שהיא לא היתה מוכנה לזה. ת'כלס, הוא בן, וזה גם לא
פעם ראשונה שלו, אז הוא לא יבין את הביג-דיל שהיא עושה סביב
זה. היא הרגישה מטופשת בעצמה, אבל לא יכלה להימנע ממה שהיא
הרגישה.
היא המשיכה לבהות בטלוויזיה.
"למה את לא ישנה?" הקול שלו נשמע מתוך הכרית.
"אממ, סתם". הקול שלה רעד.
לקח לו כמה שניות, אבל הוא הסתובב וקם בקושי גדול. הוא הביט
בה, סובב את סנטרה עם האצבע שלו. הוא הסתכל עליה, ראה את
הדמעות.
"מה יש?!" הוא שאל.
"לא יודעת". היא אמרה, בקושי מצליחה לדבר.
"מה קרה, מתוקה?" הוא הוציא לה את השיער מהפנים.
"כלום. אוף. כלום".
"נו, את יודעת שאת יכולה להגיד לי".
היא הנהנה. "אני יודעת. אבל, פשוט, אני לא יודעת".
"את מתחרטת?" הוא ירה לה.
"כן. לא. לא יודעת".
"מה זה אומר?" הקול שלו היה נשמע לה גס פתאום.
"אני מרגישה מגעיל".
"מגעיל עם מה?"
"עם עצמי".
"את מדהימה".
"זה לא הקטע".
"אז מה כן הקטע?"
"שלא יודעת אם הייתי מוכנה לזה".
"אוי, זה בולשיט. לא היית ממשיכה עם זה אם לא היית מוכנה
לזה".
"לא יודעת. עכשיו אני מרגישה מגעיל, טוב?!" היא התעצבנה
והסתובבה לטלוויזיה, הדמעות נוזלות לה בלי הכרה.
"טוב, די, אני מצטער. אני פשוט לא יודע מה להגיד לך".
"אני יודעת שאין לך מה להגיד, אתה בן, אתה לא יכול להבין את
זה".
"מה זה אמור להביע?"
"תקשיב, זה לא פעם ראשונה שלך, ואתה לא יכול להבין מה זה
להרגיש לא מוכנה פתאום".
"אולי אני כן יודע? אל תחליטי לי מה אני יודע ומה לא!" הוא צעק
עליה.
"אתה יודע?"
"לא". הוא נשם. "אבל אני רוצה לדעת, אני רוצה להבין. אל תרחיקי
אותי עכשיו. אנחנו ביחד, זה לא היה סתם. אני אוהב אותך".
"זה לא קשור. אני לא חושבת שאתה מתחרט או משהו. אני יודעת שאתה
אוהב אותי. אני פשוט לא בטוחה שהייתי מוכנה לזה".
"תראי, מה שהיה היה. אבל אני מבטיח לך שפעם הבאה נדבר על כל
דבר לפני שעושים אותו, ומצב כזה לא יקרה שוב, שאת יושבת לי
בוכה באמצע הלילה".
"אבל אני לא רוצה לתכנן הכל. ספונטני זה כיף".
"אבל ספונטני מביא למצבים כאלה, ואני לא רוצה שחברה שלי תשב
מול הסרטים המפגרים שלה ותבכה. את אמורה לחבק אותי, לא לבכות
לידי".
"אבל מתוכנן הורס את כל הכיף". היא התלבטה עם עצמה, חושבת על
הדברים שצריך לדבר עליהם לפני ששוכבים. "פאק! לא שמת
קונדום!!!" היא נעמדה, לחוצה לגמרי.
"תרגעי, שמתי". הוא אמר לה, וסימן לה לשבת בחזרה.
"מתי הספקת?" היא שאלה אותו, עדיין עומדת.
"כשהבאתי לנו שוקו".
"למה חשבת ש... רגע, תכננת את זה מראש?" היא צרחה עליו.
"לא בדיוק. פשוט חשבתי שזה יקרה היום".
"מה?!"
"תראי, זה היה די ברור-"
"אתה תכננת את זה מראש?!" היא הפסיקה אותו, הבעת הלם על פניה.
"לא".
"כן". היא אמרה, הדמעות צצות לה בעיניים אבל היא לא ממצמצת.
"תראי...-"
"פשוט תודה בזה!" היא צועקת עליו, דמעה אחת יורדת ואחריה עוד
מלא, מרטיבות לה את הפנים.
"לא תכננתי את זה ממש, פשוט היתה לי הרגשה שזה יקרה".
"וההרגשה לא קשורה אלי נכון?! כי אני לא שותפה בכל מה שקרה".
היא אמרה, הרימה את הג'ינס והגופייה שלה מהכסא.
"תסתובב".
"מה?" הוא הסתכל עליה בחוסר אונים.
"תסתובב!" היא צעקה עליו.
הוא נשכב על המיטה, הראש בתוך הכרית. היא החליפה מהר לבגדים
שלה, אספה את השיער לקוקו.
"אני יכול להסתובב בחזרה?"
"לא אכפת לי". היא אמרה באדישות, שמה את הסווטשירט שלה ויצאה
במהירות מהחדר שלו, לפני שהוא הספיק להגיד משהו.
"שחר, חכי!" הוא רץ אחריה במדרגות, לבוש רק בוקסר.
"אל תטרח". היא אמרה ויצאה מהבית.
היא הלכה לתחנת אוטובוס, הוציאה את הצעיף מהתיק שלה, והתעטפה
בו. הרוח נשבה לה בפנים, מעיפה את הדמעות לכל כיוון. היא הלכה
בנחישות, לא העיפה מבט אחורה, לא ראתה אותו עומד מחוץ לבית שלו
עם בוקסר, קופא למוות, מסתכל עליה בעצב.
היא הגיעה לתחנה, ובמקום לקחת אוטובוס לבית לקחה אוטובוס לבית
של חברה הכי טובה שלה. היא בכל מקרה אמרה להורים שלה שהיא
תחזור רק בצהריים, ועכשיו רק איזה שש וחצי בבוקר.
היא ישבה באוטובוס, הוציאה את הדיסקמן מהתיק, ובכתה, ראשה
בחלון.
היא כמעט פספסה את התחנה, אבל בדקה האחרונה נזכרה שהיא צריכה
לרדת, היא עלתה לבית של חברה שלה וצלצלה בדלת עד שהיא פתחה
אותה.
"אני מצטערת שאני מעירה אותך". שחר אמרה למעיין, חברתה.
"זה בסדר. מה קרה לך?" החושים של מעיין עבדו טוב גם בשבע ורבע
בבוקר.
שחר נכנסה, ונשכבה על הספה בסלון של מעיין.
"מישהו בבית?"
"לא, כולם בעבודה".
"שכבתי איתו..." היא אמרה למעיין, שהפילה את בקבוק החלב שהיא
הרגע הוציאה מהמקרר על הרצפה.
"מה?!" היא אמרה, מסיימת להכין לשתיהן שוקו חם.
"כן. אתמול. היום כאילו. בלילה".
"מזל טוב!!!" היא רצה אל שחר, חיבקה אותה. "רגע, אז למה את
בוכה?"
"כי... כי..." היא היססה, היא לא רצתה לשמוע ממעיין כל מיני
דברים כמו 'איזה חרא הוא' 'בן זונה' וכאלה, כי היא אוהבת אותו.
והיא לא רוצה להגן עליו כי היא באמת כועסת. "כי הוא תכנן את
זה".
"מה ז'תומרת תכנן את זה?" מעיין הלכה להביא את שתי הכוסות
והתיישבה ליד שחר, מניחה את שתי הכוסות על השולחן הקטן.
"קמתי, והרגשתי ממש רע. אני לא חושבת שהייתי מוכנה לזה". היא
לקחה הפסקה, הדמעות לא מפסיקות. "ואז הוא קם והתחלנו לדבר
ואמרתי לו שאני מרגישה רע, ואז פתאום נזכרתי שהוא לא שם קונדום
וכלום, ועוד יותר נלחצתי ואז הוא אמר לי שהוא כן שם קונדום
ושאלתי מתי הוא הספיק והוא אמר שלפני, ואז כעסתי עליו שהוא
תכנן את זה והלכתי".
"אוי... מסכנונה שלי..." מעיין חיבקה את חברתה הבוכה, מגישה לה
את כוס השוקו. שחר חיבקה את הכוס בידיה שמכוסות בסווטשירט
הכחול שלה. "אבל, זה לא כזה סיפור גדול. אני יודעת שנפגעת, ולא
ככה רצית שזה יהיה. אבל תחשבי על זה, את יודעת שהוא אוהב אותך
באמת, ואני לא חושבת שהיית לא מוכנה. אני חושבת שזה קצת בא לך
בהפתעה, בספונטניות - ואת לא רגילה לזה. וזה שהוא שם קונדום
קצת לפני, לא אומר שהוא תכנן את זה. זה לא שהוא עשה עלייך איזה
התערבות או משהו - אל תהיי מושפעת מכל הסרטים שאנחנו רואות.
אנחנו לא באמריקה. את צריכה להיות שמחה, הוא כנראה כל כך רצה
שזה יקרה שהוא כבר הקדים את זה במחשבות שלו".
"אבל את לא חושבת שגם לי יש צד בזה?" שחר היתה קצת מופתעת
מהדברים של מעיין, שלקחה את הכל נורא בקלילות.
"יש לך צד בזה. הוא לא אנס אותך, נכון? זה היה מבחירה. העובדה
זה, שהייתם שוכבים אתמול בין אם הוא היה שם קונדום שעה לפני
ובין אם הוא היה שם את הקונדום שנייה לפני. אני חושבת שאת סתם
קצת לחוצה, עייפה, יותר מדי דברים קרו לך בלילה אחד, ואת
מוציאה את זה עליו".
"לא יודעת". שחר נעלבה מהדברים של חברה שלה, זו לא התמיכה שהיא
ציפתה לה.
"תראי, שושה, אין לך מה לבכות. יצא לך הכי טוב שיש - עשית את
זה עם מישהו שאת אוהבת, שאוהב אותך, שאת סומכת עליו, חבר שלך
ולא סתם מישהו, ובונוס - את גם לא תכנסי להריון".
שחר צחקה צחוק קטן, פחות כועסת על מעיין. היא ישבה, מהרהרת
לעצמה בשקט, שותה את השוקו החם מבין ידיה.
"אז... איך זה היה?" מעיין העזה לשאול.

"שחר..." היא נכנסה לחדר, עוד לא הספיקה להוריד נעליים והטלפון
צלצל. היא ענתה, בועטת בדלת כדי שהיא תיסגר.
"ניצני... אני מצטערת..."
"מה?" ניצן היה מופתע, הוא היה רגיל לזה שבדרך כלל הוא זה
שצריך לבקש סליחה.
"אני מצטערת... אני לא הייתי בסדר..."
"אממ, אוקיי..."
"לא הייתי צריכה לכעוס. לפחות אני לא אכנס להריון. לא הייתי
צריכה להתעצבן. ואני מצטערת. והיה לי כיף, ממש כיף. ואני שמחה
שזה היה איתך. מאוד שמחה".
"אני שמח שאת שמחה". הוא חייך לעצמו, מוקל שהסיפור לא הסתבך
לו, בדיוק בזמן שהוא הכי מאושר איתה.
"אז... שוכחים מכל מה שהיה?" היא אמרה בקול קטן.
"לא מהכל. מהלילה לא, רק מהבוקר".
"טוף... רוצה לבוא אלי?"

היא שכבה על המיטה, קוראת איזה מחזה לתיאטרון, כשהדלת נפתחה
והחיוך החמוד שלו הציץ.
"היי, מתוקה שלי". הוא נכנס, נתן לה נשיקה על הלחי ונשכב על
המיטה לידה. היא התרוממה קצת והוא הניח את היד פרושה על הכרית,
ככה שהיא תוכל להניח את הראש על החזה שלו, כמו תמיד.
היא חייכה חיוך ענקי של אושר ועונג, מסתכלת לבדוק אם גם הוא
מחייך את אותו החיוך ושמחה לגלות שכן.
הוא נישק אותה במצח.
שניהם הרגישו מין רוגע כזה, מבינים בלב שהם לא היו מוכנים לזה.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
כתגובה לזה
שמנסה להרכיב
מילים מ'במה
חדשה':

שמה, דמה, מד,
שב, חד...

ואם נורא יתחשק
לי אני אמשיך!
בוא נראה אותך
גבר עלי
ב'אינציקלופדיה'!


טושטוש מזמינה
את ההוא
לדו-קרב!


תרומה לבמה




בבמה מאז 4/1/05 22:05
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
בובה תמימה

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה