היה היתה למה.
למה מחונכת, לא מאלה שנוהגות לירוק על אנשים.
למה עם קלאסה, למה עם קולטורה.
לא אגזים אם אומר שהיתה זו למה שלקחה את עניין הקולטורה צעד
אחד רחוק מדי, וזייפה לעצמה מבטא צרפתי.
הציגה עצמה כ "ל-מההה", במילרע, ומשכה את ה"מההה" בסוף השם
שלה.

יום אחד הלכה לה לבדה בשדה. נהגה להתבודד מחברת הלמות האחרות,
כי לא מצאו חן בעיניה היריקות שלהן. מטיילת לה הל-מההה, נהנית
מהנוף (אתם יודעים, פרחים, פרפרים) והנה פגשה בקיפוד.
"שלום," אמר לה הקיפוד, "אני קיפוד ואני עוקצני".
"שלום", אמרה הל-מההה.
"מי את?" שאל הקיפוד, שחשב שזה לא ממש מנומס שהחיה הצמרירית
הזו לא מציגה את עצמה אחרי שהוא עשה כן.
"ל-מההה," אמרה הל-מההה.
"כי אני הצגתי את עצמי, ואני חושב שאת יכולה לעשות את אותו
הדבר, נימוס בסיסי, את יודעת," אמר הקיפוד.
"ל-מההה," אמרה הל-מההה.
"כי ככה מקובל בתרבות החיות! חוץ מאשר אצל כלבים, הם סתם
מריחים זה את ישבנו של זה".
"ל-מההה!!!" התעצבנה הל-מההה.
"אני יודע למה?" אמר הקיפוד, "כלבים. לכי תביני".
הלמה, לראשונה בחייה, התעצבנה כל-כך, שהיא ירקה על הקיפוד.

הקיפוד, כמובן, נעלב.
אפילו כלבים לא חוצפניים עד כדי כך שירקו על עוברי אורח
תמימים.

מיד שלף שני קוצים, והתחיל לפרום את הלמה, ולסרוג לעצמו
סוודר.

וללמה היה קר כל החורף.