"...מה זה חופש בכלל,  אם לא ניצחון האדם על עצמו...?"

הרגשתי כאילו אני הולכת במעגלים. שעות על גבי שעות על גבי
ימים...
הולכת, מתחבטת במחשבות ובייסורים, שמסרבים להרפות ממני עד שלא
אמצא פיתרון. ובכל פעם מחדש, מיד אחרי שחשבתי שהבנתי משהו,
הרמתי את ראשי, וגיליתי את עצמי באותה נקודת מוצא ארורה. תוהה
אם בכלל קיים דבר כזה 'פיתרון'.

היא רוצה את החופש שלה. לשבור מוסכמות, לפרוץ גבולות.
ואני עוד לא התבגרתי, הא?
זה מתעתע בה כבר זמן מה. בכל פעם זה גדל, ומתפתח. במיוחד
כשנוצרת פגישה בינה לבין אדם רנדומלי שיצית את התשוקות האחרות
שלה, ויתן עוד דחיפה לכדור השלג.
תסביך ה'עוד רגע אני בצבא, ואז יגמרו החיים' שלה. צריך להספיק
ה-כ-ל מהר מהר.
מין נקודת מבט שממנה נראה כאילו כל מה שעשתה עד עכשיו, היה
לשבת בחיבוק ידיים ו...אם לצטט? "לפספס את עצמה".
אז כן, אם עצם העובדה שבכל פעם שאתה פותח דלת אחת, אתה סוגר
לעצמך שתיים אחרות - לא נחשבת יותר, אולי יש משהו בדברים שלה.
וכן, אם אלפי מילים ומעשים ושירים ומחוות קטנות שהיא כתבה
ואמרה ועשתה ויצרה במשך השנה הזאת, שמכל אחת ואחת מהן השתמע
שהיא מרגישה שלמה. שזה מה שטוב לה. לאהוב אותי, להרגיש שאנחנו
אחד, בגוף, ובנפש - אם גם אלה הפכו מילים נרדפות ל"לפספס את
עצמה", אז מה עוד נשאר?

אני אחת מאלה, ככה חשבתי. אלה שמתיימרים לומר שמכירים אותה, את
זאתי שחרוטה לה המילה 'כנות' על הגב. מילה שהניעה אותה לאורך
כל כך הרבה דברים בחיים שלה.
אז כן, מסתבר שגם קעקוע אפשר להוריד, ולהחליף בכמה גחמות של
הריסה עצמית בצירוף תשוקות ריקות, וזה עדיין ייראה ויישמע אותו
דבר - 'כנות'.
לגלות את עצמך, בנסיעה מהירה בתוך קופסא מפח, ופלרטוטים עם
אנשים שיעלו לך את האגו במועדוני גייז. כמה עמוק...
ישבתי יחד איתה בבצפר. שגם זה כבר הפך לנדיר... סופסוף היא
מרשה לי, בלי שום טענה שהיא מחמיצה את החברים שלה. בספסל אחד -
אני, היא, הומו אחד מוכחש, והומו אחר אוחצ' עם משקל עודף של
מוחצנות. התעלמתי מתחושה מאוד ברורה של עודף 'פוזה', אולי
אפילו... צביעות כלשהי באוויר. כשאני יושבת שם עם פרצוף תשעה
באב, והיא בשיא האנרגיה מפזרת דאחקות וצוחקת לכל עבר.
אולי כי ממש רציתי להיות איתה, רק להיות, לידה. וכבר לא בדיוק
עניין אותי מה שמסביב. אולי כי העובדה שבמשך יום שלם אני רודפת
אחריה כדי לשאול אותה אם היא באה אליי בסופ"ש הזה, ובכל פעם
מחדש מקבלת ייבוש עצבני, שכרוך בהפניית תשומת הלב שלה לפאקצה
כלשהי (שפתאום אני מקבלת פרצוף מאוכזב על הקיטלוג הזה של מישהי
שמדברת בגסות ולובשת בגד וורוד ונורא נורא מצומצם באמצע החורף
בשם נבזה שכזה, כי היא... "דווקא ממש מאמי") באמצע המשפט שלי,
אולי העובדה השולית הזו העסיקה אותי יותר מדי.
הצלחתי למשוך את תשומת הלב שלה בנושא הזה, לאורך משפט שלם.
איזה הישג. שאלתי אם היא תבוא אליי בסופ"ש הזה, לחגוג את השנה
שלנו. היא אמרה שהיא תבוא ביום שבת בערב. ואמרתי לה שזה לא
מספיק בשביל מה שתכננתי שנעשה ביחד... "למה את לא באה לכל
הסופ"ש?" - "לא יודעת, זה לא מסתדר לי", היא ענתה בטון של 'מה
בכך'. "לא מסתדר לך עם מה???" - "לא יודעת. לא מסתדר. לא בא לי
בטוב. פשוט... לא בא לי". אחרי שיצאתי מהשוק והזכרתי לה שאנחנו
חוגגות פאקינג שנה ביום ראשון, ושרציתי שנעשה משהו מיוחד
בסופ"ש הזה, היא שוב ייבשה אותי בגסות אלגנטית. בדיוק באותו
רגע היה לה דחף עז להראות לאחד ההומואים את הציורים שיש לה
ביומן.
באותו רגע ממש, קמתי מהספסל, סיננתי לעברה "כשתרצי באמת לדבר
איתי, רק אז תעשי את זה...", אספתי את חתיכות הלב הילדותי שלי
מהריצפה, והלכתי בדמעות עצורות לשבת ליד החברות שלי. הן חיבקו
אותי עוד לפני שאמרתי מילה, ושלחו לה מרחוק את המבט המגונן של
'שוב עשית לה את זה?'. כשחזרתי הביתה, כל מה שהתחשק לי היה
לקחת את הגיטרה שלי, ולבכות לה. שעות ביליתי סגורה בחדר שלי
כשדמעות אילמות זולגות לי מתוך העיניים, דפים צהובים שמרוכזים
בהם אוספים של מילים, שמהווים לא יותר מפריקת עצבים לא מוסברת
נתלשים מהמחברת שלי, ועיבוד חדש ל'כשזה עמוק' מתנגן מבין
האצבעות שלי.
"כשזה עמוק הרוח כמו נושאת אותך למקומות זרים, כשזה עמוק עמוק,
שלגים של כעס בתוכך, בין רגע נמסים." מה יותר נכון מזה?
באיזה שהוא שלב הפלאפון שלי, שלא היה רגיל לשתוק כל כך הרבה
כמו בתקופה האחרונה, פלט צלצול חרישי - היא בטח נזכרה בי, בין
לבין שלבי סדר היום העמוס שלה - לאכול עם אמא, ללכת עם ההומו
היומי שלה למכון כושר, לבקר את הגורו-מאסטר-לסבית שלה...
נתתי הצצה חטופה במסך הפלאפון הרעוע שלי - כן, זו היתה היא.
היא נזכרה שבאחת מהפעמים שניסיתי לומר לה כמה חשוב היה לי
הסופ"ש, וכמה קשה לי שהיא דוחה אותי על הסף כל פעם מחדש - היא
סיננה "נדבר על זה".
עניתי לה בחיוך, אפילו שכל כך רציתי לכעוס. היא התחילה לדבר,
לומר שלבוא אלי לסופ"ש שלם מפחיד אותה. כאן הרגשתי איך חץ נתקע
לי במרכז הלב, וכל מילה נוספת רק יצרה בו סדקים על גבי
סדקים... היא אמרה שזה סותר את כל מה שדיברנו עליו בכל התקופה
האחרונה. הרגשתי אותו מתפורר. זה סותר את ה'שקט' שלה, ואת זה
שהיא היתה רוצה שהקשר שלנו, לפחות בשלב הזה, לא יהיה אינטנסיבי
כמו פעם. והיא אמרה שלבלות איתי שני לילות, יהיה לקפוץ מדרגה,
לדלג על שלב, והיא חושבת שטוב לא יצא מזה. העובדה שלא יכולתי
לחלוק על רגשותיה הכי כאבה לי, כי... בכל זאת, עם כמה שנדמה לי
שלשמור בכזו קנאות מטורפת על השקט שלך, על העצמאות שלך, לנתק
את עצמך בכוח מכל מה שעושה לך טוב, בתירוץ של 'לא לפספס כלום'
- לשמור על עצמה לעצמה - הם להתרחק מהחופש האמיתי שלה, שהוא
לתת לעצמך לזרום, להתקדם, ולדעת למצוא את החופש, והשקט - את
עצמך, בכל דבר שאתה עושה (ומה אם לא קשר רציני שמבוסס על אהבת
אמת טהורה - הם מיצוי החופש והפוטנציאל?)... עם כמה שאני יודעת
בבירור, שבשלב מסויים בחיים שלה היא תדע חופש אמיתי, וזה יהיה
רק אחרי שהיא תשבור כמה מחסומים - זה מה שהיא מרגישה עכשיו -
ולי לא נותר דבר מלבד לחייך, ולהרגיש בשקט איך בדיוק עכשיו הלב
שלי נחצה לשניים, וכל הסדקים מתפזרים לחתיכות.


26-27.11.04