פרק אחד מסיפור

אילנה משקיפה מחלון המטבח הפונה מזרחה. שעת אחר צהריים מוקדמת.
אפרורית קלה, השמש שולחת קרן אור אחרונה בדרכה  לשקיעה. חול
הנגב הזהוב-אפור מפדר את דרך האספלט ומטשטש
את קוי המתאר שלה.

אב ובנו פוסעים לאיטם בדרכם לבית הכנסת. לובן חולצתם בוהק  על
רקע האפרוריות העולה וכיפתם זוהרת. האב עטה  על עצמו טלית. הבן
אוחז בדגל הכסוף של שמחת תורה.
מהורהרת, שואלת עצמה אילנה, מדוע טרם חזרו אמה ודודתה מהביקור
השבועי בבית החולים בו מאושפז אביה זה שבועיים? אותו בית
החולים שעברה על פניו בדרכה מבית הספר ואליו לא הורשתה
להיכנס, כי ילדה היא.

בית החולים בעיר העתיקה של באר שבע נראה כמבצר מאיים. חלונותיו
הגבוהות מסורגים וסגורים תמיד. חצרו מגודרת במוטות ברזל
אנכיים, ארוכים ושחורים מחודדים בקצותיהם. כמו פגיונות נראו
לאילנה. רק ירק עלי העצים המעטים מעדן מעט את המקום.
מה פשר מחלתו של אבי? שואלת עצמה אילנה, ונזכרת בלחישות
הרועמות של אמה ודודתה ובהשתתקויות הפתאומיות כשנכנסה לחדר.

לפתע הייתה אות. מין סימן לא ברור.
אחות חברתה הלכה לאיטה בשביל המאובק. אותה חברה שאביה נפטר
לפני כחודש.
אילנה מסיטה ראשה מהחלון לכיוון השולחן אותו ערכה לקראת החג
ודמעות זולגות מעצמן מעיניה מערפלות את ראייתה.
היא חשה חולשה לא ברורה ומועקה ונבלעת, צונחת לתוך הכסא.
ואז נפתחת הדלת. קול זעקת שבר, קולה של אמה מלווה בבכי חרישי
של דודתה.