נמאס, נמאס, נמאס! אתה בטח שואל ממה? מהכל!!! נמאס לי מכל
האנשים שמקיפים אותי, מכל אלה שבעבר הרחוק והקרוב הקיפו אותי,
נמאס לי לחפש ניצוצות תקווה, שלרגע אני מוצאת את אותן ניצוצות
ומיד רגע שאחרי כן אני מאבדת אותם, נמאס לי לחכות ליום שבו...
אני אדע בוודאות גמורה אם אתה שלי או לא.
נמאס לחכות ליום שאני ארגיש שאני בטוחה בעצמי ואוהב את עצמי
ואיבדתי את דפוסי ההתנהגות הלא חיוביים שלי או אפילו שליליים,
נמאס לחכות.
אני רוצה לגדול בעצם אני רוצה לדעת אם כשגדלים אז נעשה יותר קל
להתמודד, ולפתור דברים, אתה יודע מה עכשיו עלה במוחי?! כל
המכתבים שלי אליך קשורים בחלקם הגדול בי, רובם עוסקים בי,
ברצונות שלי! חלק באשמתי וחלק לא. למה חלק לא? כי איתך זה
גישוש באפילה לכן כל שאלה שנשאלת מקבלת כל מיני וריאציות של
תשובות
חלקן אני מעלה על כתב ואת השאר משאירה במגירות מוחי. אני
מרגישה חוסר אונים בכל הנוגע אליך, אני מרגישה כאילו אתה מעין
חומה מבוצרת היטב ששומריה תמיד על המשמר ואין דרך לחדור, לפרוץ
או אפילו לסדוק סדק קטן בתוך אותה חומה. בדיוק כשאני מתחילה
להרגיש חזקה משהו שוב שובר אותי, ואני שוב צריכה להוכיח את זה
לעצמי, לאמא שלי, לכולם!
לדוגמא עכשיו אני מרגישה כ"כ חלשה כ"כ חסרת אונים שזה פשוט
מזעזע ודוחה אותי מעצמי, לך תבין.
בטח הדברים האלה כ"כ שטותיים בעיניך דבר שמקובל בעיניי למרות
הכל אני ממשיכה לכתוב כנראה האהבה שלי אליך קשורה יותר אליי
מאליך, אל תשאל אותי למה כי התשובה כ"כ מעורפלת.