מעולם לא
גל בים צף
על אסלה
הייקו זה נכתב בסגנון מסורתי. למעשה, הוא מהווה עבורי נקודת
מפנה בחשיבתי ובכתיבתי את ההייקו. כל זאת אני חב לפגישה שטרם
תמה עם יצירותיו של מצואו קינסקו (1694-1644), הידוע יותר
בכינוי בשו, בזכות הספר "מסע אל תוך הירח" מאת ישראל תמרי
(הוצאת דביר, 1993).
למעשה, עד לשיר זה, האמנתי כי כתיבת ההייקו בשפה שאינה
חד-הברתית, כמו השפה העברית, מותרת לכתיבה כך שהשיר כולו מורכב
משבע-עשרה הברות. למעשה, מדובר בתנועות ולא בהברות - הניקוד
הוא זה שהכתיב עד כה את דבקותי בכלל. עם זאת, למדתי כי האמת
הלירית של ההייקו אינה בתנועה, אלא בצליל (בפונמה).
הסיבה לכך היא - ואני כותב זאת מתוך אירוניה רבה - שלא
הסיבתיות של התנועה היא ההייקו אלא הככות (מלשון "כך הוא") של
הצליל. ביפנית, שפה חד-הברתית, נראה שקל יותר, על-פניו, לכתוב
הייקו, אך עתה אני מאמין שאלו כבלי אשליה המשרתת את המעוניינים
לדבקות בכללים. הככות של הצליל היא בעצם ביטוי לתמצית הזנית
שמשמה (ולא לשמה!) נוצר ההייקו מלכתחילה.
אי לכך, עתה אני מאמין שכלל שבע-עשרה הפונמות חייב להיאכף בכל
שפה בה מעוניינים לכתוב הייקו. הפשטות הנדרשת מן המילה הכתובה
בהייקו היא הכרחית, שאם לא כן לא תתקיים בו הככות במלוא מובנה.
אם יש שפה בה 'צפרדע' כתובה בשבע-עשרה פונמות או אף מחצית
המספר, ייתבעו לאמץ לעצמם קיצור מקובל.
השיר נהגה ביושבי לקרוא את הספר האמור בבית-כיסא. הוא אמור
לבטא את הרגע בו ירדתי לרובד עמוק יותר של הבנת מושג ה"ככות".
הוא מהווה גם ביקורת עצמית על כך שעד ליצירה זו, בעצם, לא
כתבתי הייקו מעולם. |
